ע"א 739/86

תקציר

במקרה שבין האדריכל המערער לבין העירייה המשיבה אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, ודחה את תביעת המערערת להתחייבויות חוזיות ולתגמול. המערער טען כי עסק בתכנון פרויקטים עבור העירייה, דבר שהעירייה חלקה עליו, בנימוק של היעדר חוזה פורמלי העומד בדרישות החוק. על פי סעיף 203 לפקודת העיריות, חוזה המחייב עירייה כספית חייב להיחתם על ידי ראש העירייה, הגזבר או נציגיהם ולהיחתם, מה שלא קרה במקרה זה. מגעיה של המערערת עם גורמי העירייה נחשבו למשא ומתן מקדמי בלבד, ולא לשיאו בהסכם מחייב. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא בסיס עובדתי לטענות המערערת בדבר מצג שווא או חוסר תום לב מצד העירייה. למרות שהמערער טען כי הוטעה להאמין כי לפקידים יש סמכות להתקשר עמו וכי יש לשלם לו עבור העבודה המקדמית, ציין בית המשפט כי כל התחייבות כספית של העירייה חייבת לעמוד בדרישות פורמליות. בית המשפט גם הדגיש כי כל מצגי שווא לכאורה יכולים להצמיח צעדים רק נגד בעלי תפקידים בודדים, ולא נגד העירייה עצמה. בנוסף, דחה בית המשפט את תחולת הנוהג המקובל באדריכלות בכל הנוגע ליזום עבודה לפני חוזים פורמליים, וקבע כי המסגרת המשפטית של סעיף 203 גוברת על מנהגים אלה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי לא הייתה הפרה של תום הלב במשא ומתן, שכן לעירייה הייתה זכות לשקול הצעות אחרות. בית המשפט סיים את דבריו בכך שהורה למערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט, ובכך חיזק את הצורך בעמידה בדרישות החוזה הסטטוטורי בעסקאות הכרוכות בכספי ציבור.