ה"פ 44185-06-15

תקציר

המחלוקת התגלעה בין המבקשים - הדסה, אלי ורועי - לבין המשיבים בנוגע להסכמי פינוי-בינוי שנחתמו בשנת 2004. המבקשים והמשיב מס' 3, זאב, בעלה של הדסה ואביהם של אלי ורועי, היו בעלי חלקת קרקע ובה מספר מבנים. המשיבות 1 ו-2, החברות, זכו במכרז לפינוי ושיקום השכונה. המבקשים וזאב חתמו על הסכמים נפרדים עם החברות לפינוי נכסיהם בתמורה לדירות חדשות. בהסכמים נקבע כי המבקשים יפנו את נכסיהם וימסרו אותם לחברות ברגע שדירות הפיצוי יהיו מוכנות. בשנת 2007 עברו הדסה וזאב לדירתם החדשה. בינתיים, אלי ורועי היו אמורים לפנות את נכסיהם. החברות טענו כי המבקשים לא מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכמים, שכן הנכסים לא פונו. בעקבות זאת הוגשה תביעה, שהסתיימה בפשרה שהכיר בפינויים של הדסה וזאב. החברות לא השתלטו על הנכסים המפונים. בשנת 2015 הוציאו החברות הודעת פינוי למבקשים, אליה השיבו הדסה ורועי והסכימו להתפנות. עם זאת, זאב חזר לרכושו הישן. לאחר מכן הודיעו החברות על ביטול ההסכמים. המבקשים תבעו את אכיפת ההסכמים. בית המשפט קבע כי המבקשים מילאו את חלקם בהסכמים. ההסכמים היו נפרדים ועצמאיים, ופינוי רכושם על ידי הדסה וזאב ב-2007 לא היה מותנה בפינויים של אלי ורועי. התנהלות החברות לאורך השנים, לרבות הימנעותן מהשתלטות על הנכסים וחוסר רצונן לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד זאב, הצביעו על אשמתן. החברות ניסו לנצל את המצב כדי לבטל את ההסכמים ולהרוויח כלכלית. בית המשפט פסק לטובת המבקשים, וקבע כי זכותם של הדסה וזאב לדירת הפיצוי שלהם תקפה וכי אלי ורועי זכאים לקבל את דירותיהם כמפורט בהסכמים, למרות שינויים בתכנון הבניין. כמו כן, חויבו החברות לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. פסק הדין הדגיש את קיום ההסכמים על ידי המבקשים ואת אי תוקף ביטול החברות, ואישר את המשך תוקפם של ההסכמים ואת התחייבויות הצדדים.