ד"נ 1/79

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להפקעת 400 דונם קרקע בחיפה, המכונה מישור הכרמל, על ידי עיריית חיפה לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. נקודת המחלוקת העיקרית היא קביעת הפיצוי הראוי לבעלי הקרקע שנכסיהם הופקעו. תחילה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי על העירייה לפצות את בעלי הקרקע באמצעות הערכת שווי הקרקע במועד ההפקעה, תוך הצמדת ערך זה למדד המחירים לצרכן ממועד המימוש ועד התשלום בפועל, בנוסף לריבית שנתית של 4%. הן בעלי הקרקע והן העירייה ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון, כאשר הראשון ביקש לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי והאחרון ביקש להפחית את סכום הפיצוי. דעת הרוב של בית המשפט העליון, בהרכב השופטים אשר ושמגר, דחתה את נימוקי בית המשפט המחוזי. הם טענו כי אין לראות בהפקעה עסקת מכר וכי הפסיקה הירדנית בנושא אינה ישימה במקרה זה. תחת זאת, הם הסתמכו על סעיף 8(ד) לחוק לתיקון חוק הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, שקבע כי הפיצוי יתבסס על שווי הקרקע במועד הקובע, צמוד למדד המחירים לצרכן לאחר אפריל 1977, בצירוף ריבית שנתית של 6% מיום ההפקעה ועד סוף אפריל 1977, ו-4% לאחר מכן עד לתשלום בפועל. השופטת בן-פורת, בדעת מיעוט, הביעה התנגדות לשיעור הריבית, והציעה כי שיעור של 4% יחול רק על התקופה שלאחר אפריל 1977, בעוד ששיעור גבוה יותר יחול על השנים שקדמו לכך. הנשיא זוסמן, אף הוא בדעת מיעוט, הסכים עם נימוקיו של בית המשפט המחוזי, והדגיש את הצורך בפיצוי הולם לבעלי קרקעות שנכסיהם הופקעו. הסוגיה המרכזית להכרעה הייתה האם הוראות חוק קביעת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ח-1978, שנכנסו לתוקפן לאחר הגשת העתירה, שינו את המצב המשפטי. דעת הרוב, שיוצגה על ידי השופטים אשר ושמגר, קבעה כי הסמכות לגבות הפרשי הצמדה נשללת אם החקיקה קובעת תשלומי ריבית או הצמדה. מאחר שסעיף 10(2) לתיקון חוק הרכישה קבע במפורש כי לא ישולמו הפרשי הצמדה, ניתן להחיל את חוק פסיקת ריבית והצמדה רק לקביעת ההצמדה. מנגד, השופטת בן-פורת, בדעת מיעוט, טענה כי יש לראות את הריבית של 4% בסעיף 8(א) לתיקון חוק הרכישה כקשורה לסוגיית ההצמדה. לטענתה, אם העותרים אינם זכאים לתשלומי הצמדה, עליהם לקבל את שיעור הריבית המרבי לפי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה. הנשיא זוסמן, אף הוא בדעת מיעוט, הסכים עם דעה זו. השופט לוין, בדעת מיעוט נוספת, הציע כי תינתן ריבית של 4% עד אפריל 1977, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 3% לתקופה שקדמה לה. בתוך כך, הדגיש השופט בייסקי את ההוראה המפורשת בסעיף 8(ד) לחוק הרכישה, אשר הגבילה את תחולת ההצמדה לתקופה מסוימת, ובכך מנעה את הענקת ההצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. בסופו של דבר, החלטת הרוב של בית המשפט העליון אישרה את ערעור העירייה, ושינתה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על פי פסק הדין המתוקן, על העירייה לפצות את בעלי הקרקע באמצעות הערכת שווי הקרקע במועד הקובע, כאשר השווי צמוד למדד המחירים לצרכן לאחר אפריל 1977, בצירוף ריבית שנתית של 6% ממועד ההפקעה ועד סוף אפריל 1977, ו-4% לאחר מכן עד התשלום בפועל.