ת"א 23475-07-14

תקציר

פסק הדין דן בשלוש שאלות עיקריות. ראשית, האם נעשה הסכם בין נאצר לחוג'יראת למכירת רבע מהקרקע, שהוסכם עליו בעל-פה ב-1962 והועלה על הכתב ב-1982. מהראיות עולה כי ההסכם הכתוב משנת 1982 היה ההסכם היחיד שנעשה בין הצדדים, והטענה בדבר הסכם קודם בעל פה משנת 1962 לא הוכחה. לפיכך, העסקה בוצעה לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, והזכויות בנכס אינן נחשבות שוויוניות, אלא זכויות במקרקעין. לפיכך, כל התחייבות למכור או להעביר את הזכויות במקרקעין, אשר תשנה את הזכויות עצמן, חייבת להיות מעוגנת במסמך כתוב לפי חוק המקרקעין. שנית, בית המשפט בחן האם היה הסכם חלוקה או חילופי עיזבון בין ואנס, נאצר וזאהר, שהעניק לנאצר את כל הזכויות ברבע מהקרקע. התובעים טענו כי הסכם כזה נעשה כחלק מהירושה של שרה המנוחה. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל ראיה להסכם כזה, לא בכתב ולא בעל פה. הזכויות במקרקעין לא ניתנו במסגרת ירושה אלא באמצעות הסכם פשרה בעקבות תביעה. יתר על כן, אין כל ראיה לכך שזאהר ואנס ויתרו על זכויותיהם בקרקע לטובת נאצר. בית המשפט דחה גם את טענתם החלופית של התובעים כי רישום הזכויות בלשכת המקרקעין מהווה "רישום נאמנות" לטובתו של נאצר. התובעים לא סיפקו הסבר משכנע לטענה זו או כל הסכם כתוב שיתמוך בה. לבסוף, בית המשפט בחן האם הנתבעים רכשו את הזכויות במקרקעין בתום לב ובתמורה מיורשיהם של ואנס וזאהר. הנתבעים טענו כי לא ידוע להם על טענות כלשהן של יורשי חוג'יראת בנוגע לקרקע. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא התנהלו בחוסר תום לב, והתביעה נדחתה בשלב מקדמי זה. כתוצאה מכך, הסכם המכר בין נאצר לחוג'יראת משנת 1982 נחשב תקף ומחייב רק על זכויות הקניין הרשומות על שמו של נאצר. התובעים חויבו לפצות את הנתבעים בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין בסך 20,000 ₪.