ת"א 39058-05-18

תקציר

המוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת סוברוגציה נגד הנתבעים, בטענה כי הנזק הריאתי של הנפגע נגרם כתוצאה מעבודתו במפעל השיש שלהם. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף, בטענה כי התביעה התיישנה משום שהוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. בית המשפט הסכים עם הנתבעים ודחה את התביעה. לדברי בית המשפט, זכותו של הביטוח הלאומי לתבוע בתביעת סוברוגציה נובעת מזכותו של הנפגע וכפופה לאותן מגבלות. החוק קובע תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות נזיקין, המתחילה ביום קמת עילת התביעה. קיימים חריגים לכלל זה, כגון "כלל הגילוי המאוחר", המרחיב את תקופת ההתיישנות עד ליום שבו התגלו העובדות הרלוונטיות על ידי התובע. עם זאת, בית המשפט מצא כי המסמכים וחוות הדעת של הביטוח הלאומי עצמו אישרו כי נזקו של הנפגע התגלה ואובחן בשנת 2009, וכי תקופת ההתיישנות החלה אז. בית המשפט מתח ביקורת על הביטוח הלאומי על טענותיו הבלתי עקביות בנוגע למועד האבחנה וציין כי החמרה במצבו של הנפגע לא שינתה את מועד גילוי הנזק ולא האריכה את תקופת ההתיישנות. בנוסף, הביטוח הלאומי לא סיפק כל בסיס חוקי להארכת תקופת ההתיישנות. משכך, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעים ודחה את התביעה על הסף, תוך שהוא מורה לביטוח הלאומי לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪.