ע"א 51985-05-17

תקציר

התובע תבע את הנתבע להחזר הלוואה בסך 225,000 ₪, אשר לטענתו ניתנה לנתבעת על רקע ידידותם הקרובה, וכן על מנת לסייע לנתבעת בשיווק דירות שנבנו על ידי חברה בבעלות התובע. הנתבע הכחיש את טענות התובע וטען כי לא קיבל כל הלוואה מהתובע. לחילופין, טען כי אם בית המשפט יקבל את גרסת התובע, לפיה נחתם ביניהם הסכם הלוואה בכתב, הרי שמדובר במסמך פיקטיבי, שמטרתו לאפשר לחברה לקבל מהנתבע 50,000 ₪ ב"כסף שחור". בית משפט קמא קיבל את גרסת התובע וקבע כי הנתבע ישיב לו את הסכום הנתבע בתוספת ריבית. הנאשם ערער, וערכאת הערעור החזירה את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיבחן מחדש את סוגיית מהימנות העדים, לאחר שמצא כי בית משפט קמא לא עסק בכל הראיות. בפסק דינו השני דחה בית משפט קמא את טענות התובע, והביא אותו לערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי שגה בית משפט קמא בכך שלא קיבל את גרסת התובע והורה לנתבע לפרוע את ההלוואה בתוספת ריבית. בית המשפט קבע, כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, שכן לא הציג ראיות רלוונטיות לתמיכה בטענותיו, ובפרט בכל הנוגע לאי עדותה של אשתו, שנכחה לכאורה בעת חתימת הסכם ההלוואה. בית המשפט הדגיש כי גרסת התובע נתמכת בראיות נוספות, לרבות מסרונים ששלח הנתבע בהם הודה בחוב, עדותו של עד ראייה שראה את הנתבע משלם לתובע סכום כסף משמעותי, והעובדה שהנתבע שילם לחברה סכומים נוספים מעבר לתמורה החוזית, אשר תמך בטענה כי הצדדים הסכימו לשינויים ותוספות בבית שנרכש על ידי הנתבעת. בית המשפט התייחס גם לראיות רבות אחרות שחיזקו את גרסת התובע ומתח ביקורת על בית משפט קמא על כך שהתעלם מהן ללא הסבר בפסק דינו השני. בית המשפט הורה לנתבעת להשיב לתובע את הסכום הנתבע בתוספת ריבית ושכר טרחת עורך דין.