תמ"ש 27854-03-19

תקציר

מדובר בסכסוך בין אב ואם על המשמורת על חמשת ילדיהם הקטינים, שעזבו את ארצות הברית עם אמם ועלו לישראל. האב הגיש תביעה לפי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, להשבת ילדיו לאלתר לארצות הברית. האם טענה כי האב הסכים למעבר או לחילופין קיבל אותו. בית המשפט קבע כי האם הוכיחה כי האב אכן הסכים למעבר הקטינים לישראל לצמיתות, או לפחות הסכים למהלך זה. מהראיות עולה כי האב היה מודע לכך שהמעבר הוא קבוע, אך המתין שנה לפני שהגיש תביעה. עיכוב זה, יחד עם אינדיקציות התנהגותיות אחרות, מרמז כי מטרתו העיקרית של האב היא להימנע מתשלום מזונות ולא להבטיח את החזרת ילדיו. בית המשפט האמין לגרסתה של האם לאירועים, אשר נתמכה אף היא בראיות תיעודיות, ומצא כי היא הוכיחה את החריג לפי סעיף 13(א) לאמנה. בנוסף, הילדים השתלבו בחיים בישראל, למדו במוסדות חינוך וקיבלו תמיכה משפחתית. בנסיבות אלה, דחה בית המשפט את תביעת האב והחליט שלא להחזיר את הקטינים לאלתר לארצות הברית. עוד הודגש בפסק הדין כי הסכמת האב או הסכמתו למהלך מונעת את הצורך בסעד דחוף. לבסוף, לא ניתן צו הוצאות, שכן שני הצדדים היו מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי.