ת"א 15042-12-19

תקציר

המחלוקת בין רובינשטיין לנת"ע נסובה סביב החדרת עוגנים פולימריים משטח הקרקע של התובעת למקרקעי הנתבעת לצורך הקמת פרויקט הכולל חניון תת קרקעי ושני מגדלי משרדים. הנתבעת, נת"ע, דרשה כי העוגנים יהיו עשויים מחומר פולימרי ללא רכיבים מתכתיים כלשהם כדי למנוע נזק פוטנציאלי לפרויקטי בנייה עתידיים על אדמתם. התובעת טענה כי דרישה זו אינה סבירה, מהווה עושק וכפייה, ותבעה פיצוי כספי בגין העלויות הגבוהות יותר של עוגני פולימר. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. נקבע כי ההסכם בין הצדדים תקף ונכרת מרצון לאחר שנתיים של משא ומתן, ללא כל השפעה בלתי הוגנת או חוסר ניסיון מצד התובע. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי נת"ע פעלה בחוסר תום לב או ניצלה לרעה את סמכויותיה, וקבע כי דרישותיה היו סבירות ומכוונות באופן לגיטימי למנוע פגיעה בעבודות אחרות. מאחר שהתובע ידע על דרישות נת"ע טרם חתימת ההסכם, הרי שהתביעה, שהוגשה רק שנים לאחר מכן, עלתה כדי תקיפה עקיפה, שאינה אפשרית ואינה מתאימה במקרה זה. בנוסף, הנזק הנטען לא הוכח, שכן התובעת לא הביאה כל ראיה תומכת להפרש המחירים בין עוגני פולימר לפלדה. בסיכומו של דבר, פסק השופט לטובת הנתבע, דחה את התביעה והורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.