ע"א 155/73

תקציר

בעניינם של המערער והמשיב בדבר הזכויות בחשבון בנק משותף, אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי כי כספי החשבון שייכים לעיזבון המנוח ולא למערער. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין זכויותיהם של בעלי החשבון כלפי הבנק ובינם לבין עצמם. החשבון המשותף נפתח במקור מכספי המנוח, ולמרות טענות המערער כי המנוח התכוון להשאיר לו את הכסף לאחר מותו, בית המשפט לא מצא כל ראיה למתנה מיידית וללא תנאי. החקיקה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965, וחוק המתנות, התשכ"ח-1968, טעונה הסכמה והעברה ברורות, שלא היו כאן. המנוח שמר על השליטה בחשבון, משך ריבית לשימוש אישי, מה שמעיד על כוונה להיפרד באופן מיידי מהכספים. חרף קביעות בעל-פה בדבר כוונה "להשאיר כסף" למערער, פירש זאת בית המשפט כמשאלה דמוית צוואה, ולא כעסקה מחייבת. פסק הדין הדגיש את המסגרת החוקית המבטיחה צוואות כשיטה היחידה להכתיב חלוקת נכסים לאחר המוות, ומאפשר ביטול עד המוות. טענות על מחויבות מוסרית המבוססת על הכנסת אורחים נדחו בשל עדויות מוגזמות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר המערערת חויבה בהוצאות משפט, ובכך חיזקה את קביעתו המקורית של בית המשפט כי הכספים היו חלק מהעיזבון שיירש המשיב.