ו"ע 507/08

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורה של המערערת בעניין כמות המים המוקצית לחקלאות. טענת המערערת מתבססת על הטענה כי מעשיו של המשיב נגזרו מכללי הקיצוב, אולם השופטים מצאו כי סמכותה של המשיבה להקצות משאבי מים ולקבוע מגבלות הפקה נובעת מסעיף 23 לחוק המים, ועל כן היא תקפה. פסק הדין מדגיש את סמכויותיה הנרחבות של המשיבה להעניק רישיון, להקצות ולפקח על הפקת המים ואספקתם, שמטרתן לנהל ביעילות את משאבי המים המוגבלים של ישראל. יצוין, כי המערערת לא הביאה ראיות לכך שהפקת המים שלהם מתרחשת באזור שהוחרג מהקיצוב, ובעוד שלהחלטת המשיב להפחית את הקצאות המים אין פגמים, גם אם נפלה טעות פרוצדורלית, התוצאות של קבלת הערר עלולות לגרום נזק משמעותי לציבור בשל פגיעה אפשרית במקורות המים. מאחר שהמערערת ביססה בעבר את הקצאות המים שלה על כללי הקיצוב, דחייתה הנוכחית של מתווה זה נעדרת תום לב. בנוסף, התייחסותו של המשיב לכללי הקיצוב בהחלטתו אינה פוסלת אותו, שכן הרוב המוחלט של הסמכויות שהופעלו נבע מחוק המים. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשפט של המשיב, בסך 7,500 ₪.