ע"ו 13144-06-12

תקציר

המקרה נסוב סביב חוק ישראלי המזכה אלמנות בהטבות מסוימות, אותן יפסידו אם יישאו בשנית. המערערת, שהייתה זכאית להטבות אלה לאחר שבעלה נפל במלחמה, ביקשה וקיבלה מענק היוון מהמדינה בשנת 1951, זמן קצר לפני נישואיה מחדש. מענק ההיוון שווה בערכו למענק נישואין, שהיה מזכה אותה להמשיך לקבל הטבות לאחר נישואיה מחדש. המערערת ניצלה את המענק לרכישת דירה, אך לא נכנסה בסופו של דבר לעסק אליו נועד לכאורה המענק. על בית המשפט להכריע האם קבלת מענק ההיוון על ידי המערערת משמעה שהיא איבדה את זכויותיה בשל הנישואין מחדש או ההיוון עצמו. השופט פוסק לטובת המערערת, בקובעו כי מאחר שהתכלית העיקרית שעמדה מאחורי מענק ההיוון הייתה נישואיה הקרובים – ומאחר שתיקוני החקיקה מזכים אלמנות שנישאו מחדש בהטבות – יש להחשיב את מענק ההיוון כמענק נישואין. משכך, צריכה המערערת להיות זכאית לקבל מחדש הטבות מיום הגשת תביעתה, בהתאם לתיקונים 20 ו-30 לחוק הרלוונטי. מסקנה זו מתקבלת בין היתר בשל נסיבותיו הייחודיות של המקרה, קרי סמיכות הזמנים של המענק, הנישואין והשינוי החקיקתי המאפשר לאלמנות שנישאו מחדש לקבל הטבות. זאת ועוד, פרשנות החוק בדרך זו מתיישבת עם כוונת המחוקק העומדת מאחורי התיקונים, המבקשים לסייע לאלמנות שהקימו משפחה לאחר מות יקיריהן. עוד מדגישה השופטת כי תכלית החוק – ולא לשונו הצרה – צריכה להיות מרכזית בפרשנות. הסכמתו של השופט שבח מביעה תמיהה על גישת העבר של המדינה לשלול מאלמנות את קצבתן עם נישואיהן מחדש, ומכנה אותה שגויה ובלתי מוסרית. גם השופטת ענבר מסכימה, ומדגישה את הנסיבות החריגות בעניינו של המערער.