רע"א 2295/21

תקציר

לאחר עיון בטענות הצדדים המעורבים, הפעיל בית המשפט את סמכותו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, והתייחס לבקשת רשות הערעור כאילו כבר ניתנה. משכך, נחשב המבקש למערער, ובית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור, והביא לביטול החלטת בית המשפט המחוזי. בכך ניתנה למערער ארכה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. ההחלטה הדגישה את הצורך ב"טעמים מיוחדים" כדי להצדיק הארכה כזו, כפי שמכתיבות התקנות הרלוונטיות – ישנות וחדשות כאחד. נימוקים אלה חייבים להתחשב בגורמים כגון סיבת השיהוי ומשכם, אופיו וסיכוייו המשפטיים של ההליך, והסתמכותו של הצד שכנגד על סופיות התיק. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנסיבות מצביעות על קבלת הערעור, וציין כי המערערת לא הייתה מודעת למשיכת השיק, ומהימנותה נתמכה בעדויות שכנגד. זאת ועוד, התנהלותו הקודמת של ביטול פסק דין בשל היעדרותו של בא כוח המשיב הצביעה על היעדר הסתמכות חזקה על סופיות ההליכים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי הארכת מועד הגשת הערעור מידתית יותר מדחיית הבקשה, דבר שימנע למעשה מהמערער לערער. לפיכך, ניתנה למערערת ארכה להגשת הערעור תוך שמירה על חיוב ההוצאות הקיים של בית המשפט המחוזי בסך 3,000 ₪, ללא הוצאות נוספות שהורה בית משפט זה. פסק הדין ניתן ביום 5.10.2021.