עמ"נ 11802-01-17

תקציר

הערעור הנדון עוסק בשאלה האם יש לסווג חברה כ"בית תוכנה" לפי צו ארנונה של עיריית תל אביב-יפו לשנת 2015, דבר שישפיע על גובה המסים שהחברה נדרשת לשלם. החברה המערערת מספקת שירותי תוכנה לחברת האם שלה, בהתאם לדרישותיה והוראותיה. על בית המשפט להכריע האם עיסוקה העיקרי של החברה הוא "ייצור תוכנה", כהגדרתו בצו הארנונה ופרשנות בפסיקה, או מתן שירותי תוכנה. אם הראשון, החברה תיהנה ממסים נמוכים יותר. השופט מסכם כי מהות עסקי החברה היא מתן שירותים ללקוחה היחידה, חברת האם, ולא הפקת תוכנה כהגדרתה בחוק. לפיכך, הוא אינו זכאי למעמד מס נוח של "בית תוכנה". בקבלת החלטה זו מתייחסת השופטת למספר מבחני עזר שהותוו בפסיקה, המסייעים להבחין בין פעילות יצרנית למתן שירותים. מבחנים אלה כוללים את היקף השימוש במוצר המוגמר, מבחן הניגוד ומבחני 'העיסוק העיקרי', הבוחנים האם הפעילות מייצרת ערך ללקוחות רבים או רק אחד, והאם הפעילות קרובה יותר לייצור או למתן שירות, בהתאמה. השופט מוצא כי פעילותה של המערערת נכשלת במבחנים אלה ומשכך, הערעור לסווג מחדש את החברה כ"בית תוכנה" נדחה. כתוצאה מכך, מיסי החברה יישארו בשיעור הגבוה יותר החל על נותני שירותים.