ע"א 40573-11-21

תקציר

פסק הדין מקבל את ערעור הנתבעים (המערערים) על תביעת הפינוי שהגישו התובעים (המשיבים) ומבטל את צו הפינוי של בית משפט קמא. הנתבעים הצליחו להוכיח כי הנתבעת הראשונה, דלק, היא דיירת מוגנת בנכס שבמחלוקת. מהראיות עולה כי דלק רכשה את זכות הדיירות המוגנת מדייר מוגן לשעבר, אבו דיה, בהסכמה בעל פה של בעל הדירה דאז, מיכאל. השופטים השתכנעו מעדויותיהם המפורטות והעקביות של אבו דיא ודלק, שנתמכו בכמה ראיות כתובות, לרבות הסכם להעברת זכויות שכירות בין אבו דיא לדלק. היעדר כל פעולה שנקטו בעל הדירה, מיכאל, או יורשיו, המשיבים, במשך 37 השנים בהן התגוררו הנתבעים בנכס, תמך אף הוא בגרסת הנתבעים לאירועים. טענת המשיבים כי הנתבעים היו מסיגי גבול לא הייתה משכנעת ועמדה בסתירה לקביעתו של בית משפט קמא כי אבו דיא אכן היה דייר מוגן. זאת ועוד, הימנעותם של המשיבים מנקיטת צעדים משפטיים כלשהם במשך תקופה כה ממושכת החלישה את מעמדם. עוד מודגש בפסק הדין כי זכות הדיירות המוגנת מיוחסת רק לנתבע הראשון, דלק, ובני משפחתו מתגוררים בנכס מכוח זכותו. עוד הסכימו השופטים כי הצלחת הערעור אינה מכריעה בזכויות ובתביעות אחרות בין הצדדים, לרבות אלה הנוגעות לאי תשלום דמי שכירות ולתביעות כספיות פוטנציאליות של המשיבים כנגד הנתבעים. ההחלטה נועדה לאזן בין זכויותיהם של בעלי הקרקע והדיירות המוגנת ולהבטיח כי דלק, כדייר מוגן, ימשיך ליהנות מזכותו למגורים תוך הבהרה כי מגורי משפחתו נובעים ממעמדו שלו. השופטים הגיעו למסקנה כי יש לקבל את הערעור, ולבטל את צו הפינוי וההוצאות הנלוות. יצוין, כי לא נפסקו הוצאות למערערים, מתוך הכרה בנסיבות המיוחדות של הסכסוך ארוך השנים.