ת"א 2424/06

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב מחלוקת על הפיצויים המגיעים לתובע בגין הפקעת רכושם על ידי עיריית חולון בשנת 1973. הבעלים הראשונים של הנכס, נח ורוזקה לובינפיש, מסרו את החזקה בקרקע המדוברת לעירייה. זמן קצר לאחר מכן הם מכרו את זכויותיהם בנכס לחברה בשם בזק בניה והשקעות בע"מ, שמכרה מחצית מהזכויות הללו לתובע, יצחק חכם. העברת זכויות זו הושלמה בשנת 1975. במקביל הפקיעה העירייה גם שטחים סמוכים, בהיקף של כ-115 דונם, במטרה להקים מבני ציבור, בהם קריית חינוך. העירייה הציעה לבעלי הקרקע המופקעת פיצוי כספי או אפשרות להמיר פיצוי זה בקרקע חלופית שעליה יוקצו זכויות בנייה בתב"ע עתידית. רוב בעלי הקרקע בחרו באפשרות השנייה וקיבלו זכויות בנייה בשנת 1992. חכם, שהיה מודע להפקעה בעת רכישת הזכויות בנכס, עמד על זכויותיו ופנה לעירייה רק בשנת 1984 כדי לתבוע פיצויים. בשלב זה הוא ביקש גם קרקע חלופית כפיצוי, אך העירייה סירבה, שכן מדיניות ההפקעה שלה השתנתה והיא יכולה להציע פיצוי כספי בלבד. לאחר שנים של הלוך ושוב שילמה העירייה לחכם את הפיצויים המגיעים לה בגין ההפקעה בשנים 2003 ו-2004, סכום שאיש מהצדדים אינו חולק עליו. אלא שחכם ובן דודו, יעקב מזרחי, שרכשו את הזכות לקבל את הפיצוי מחכם, לא הסתפקו בכך והגישו תביעה ב-2004 בדרישה לפיצוי גבוה משמעותית. לטענתם, העירייה הפלתה את חכם בכך שלא העניקה לו זכויות בנייה כמו שאר בעלי הקרקע, וכי יש לחשב את הפיצוי על פי שווי הקרקע החלופית בעלת זכויות הבנייה נכון למועד אישור התב"ע בשנת 1992. העירייה הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות, היעדר עילה והיעדר יריבות בין הצדדים. עוד נטען, כי התובעים הטעו את בית המשפט בנוגע לבעלות על הנכס בעת ההפקעה וכי הזכות לפיצויים לא הוקצתה כראוי. בית המשפט פסק לטובת העירייה, דחה את התביעה בנימוק שהיא אסורה על פי חוק, וקבע כי התנהלות התובעים התאפיינה בשיהוי ניכר. השופטת הסכימה עם טענת העירייה כי יש לבחון את הזכות לפיצויי הפקעה על בסיס פקודת המקרקעין והפסיקה, שמשמעותה היא שהתובעים זכאים רק לפיצויים שכבר שולמו להם. כמו כן, השופט הורה לתובעים לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 שקל, בהתחשב בהחלטה המקדמית ובעובדות המקרה.