ע"פ 419/92

תקציר

בתיק משפטי מורכב שבו היו מעורבים נושאי משרה בארגון עובדים ובקרן תגמולים, הורשעו המשיבים על ידי בית המשפט המחוזי בשוחד וגניבה בידי עובד ציבור. למרות ממצאים אלה, בית המשפט לא הרשיע אותם בעבירות השוחד, אלא הוציא צו שירות ללא הרשעה. על החלטה זו ערערו בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, שם נטען כי המשיבים נטלו שוחד בכך שקיבלו טובות הנאה מבנקים ומחברות, והפכו חופשות לסמינרים לעבודה ולנסיעות לחו"ל. בית המשפט העליון הדגיש את היסוד הנפשי בשוחד, וקשר אותו לכוונה להעדיף מוטבים בתפקידם הרשמי. בית המשפט קבע כי כפייה או הדדיות אינן נחוצות להרשעה בשוחד, ואישר מחדש כי מתנות שנועדו להבטיח טובות הנאה עתידיות או פעולות טובות עומדות בקריטריונים לשוחד. באשר לאישומי הגניבה, קבע בית המשפט כי החזרי הוצאות בגין פנאי, במסווה של הוצאות הקשורות לעבודה, מפרים אמות מידה משפטיות ואמון הציבור. טענת ההגנה בדבר שינויים בדיני הגניבות לעניין ספי ערך נדחתה, בטענה כי שינויים אלה אינם חלים רטרואקטיבית. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי אי-הרשעה בשוחד מעבירה מסר שלילי בדבר שחיתות, ועמד על נחיצות ההרשעה בעבירות אלה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות. למרות שהסכים כי מאסר הולם בדרך כלל שוחד, בית המשפט שקל את השיהוי הממושך מאז המעשים ואת ניסיונם של המשיבים במהלך המשפט הממושך. משכך, אישר בית המשפט העליון את ההרשעות בגניבה וביטל את אי ההרשעה בשוחד, והטיל על המשיבים שישה חודשי מאסר על תנאי.