עת"מ 17095-06-13

תקציר

העותר, אזרח ישראלי, הגיש עתירה נגד החלטת המשיב שלא להאריך את תוקף דרכונו. המשיבה ביססה את החלטתה על כך שהעותרת לא השתקעה בישראל. החוק קובע כי השר רשאי לסרב להאריך דרכון מבלי להשתקע בישראל. בקשתו של העותר להאריך את דרכונו נדחתה על סמך החישוב כי שהה בישראל בסך הכל שנה, עשרה חודשים ו-12 ימים בחמש השנים שלאחר התאזרחותו. החלטת המשיב התבססה על נתונים אלה בלבד. עם זאת, השופט ציין כי ישנם קריטריונים נוספים שהיה מקום לבחון כדי לקבוע אם העותר השתקע בישראל, כגון הימצאות קרובי משפחה, נכסים וקשרים חברתיים בארץ, וכן את הסיבות לעזיבה. זיקותיו של העותר לישראל, לרבות משפחתו, נכסיו ועבודתו, הצביעו על כך שאכן השתקע בארץ. שהותו הממושכת בארץ אחרת הייתה לצורכי עבודה בלבד. זאת ועוד, לא חל שינוי בנסיבותיו של העותר מאז קבלת אזרחותו, והחששות שעמדו מאחורי הוראות החוק לא חלו בעניינו. בנוסף, המשיב נמנע מלקיים שימוע בטרם קיבל את החלטתו, ובכך פגע בזכותו של העותר להישמע. מטעמים אלה פסק השופט לטובת העותר, ביטל את החלטת המשיב והורה על הארכת דרכונו של העותר בעשר שנים, החל ממועד פקיעתו המקורי. כן חויב המשיב בכיסוי הוצאותיו של העותר, בסך 10,000 ₪.