ת"א 433/91

תקציר

התובעת, חברה קבלנית, תבעה את עיריית רמת גן בדרישה להשבת תשלומים בגין אגרות והיטלים שונים, אותם שילמה החברה במחאה בקשר עם פרויקט בנייה גדול. האגרות המדוברות היו עבור ביוב, תיעול, חיבור מים ופיתוח מים, וכן אגרת בנייה. הסוגיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו האם לעירייה יש סמכות לגבות את התשלומים, ואם כן, כיצד לחשב את הסכומים המגיעים. באשר להיטל הביוב, קבע בית המשפט כי לעירייה סמכות לחייב את התובעת בגין העתקת קו ביוב בשל פרויקט הבנייה, אך היא לא סיפקה דרישת תשלום כדין ולא הוכיחה את עלויות העתקת הקו. לפיכך נאלצה העירייה להחזיר את תשלומי היטל הביוב. במעבר לאגרת התיעול מצא בית המשפט כי לעירייה הייתה סמכות לגבות אגרה זו, אך היה עליה לנכות מחישוב שטחי המבנים שנהרסו במגרש. באשר לאגרת חיבור המים, בית המשפט פירש את חוק העזר הרלוונטי ככולל את כל השטחים הבנויים למעט שטח הקירות החיצוניים, ולפיכך דחה את טענת התובעת לניכוי שטחי מבני עזר. עוד קבע בית המשפט כי אין לנכות את שטח המבנה שנהרס קודם לכן מהשטח הנדרש בגין אגרה זו. באשר להיטל פיתוח המים, הסכים בית המשפט עם פרשנות העירייה לחוק העזר החל וקבע כי יש לחשב את ההיטל על בסיס שטח הבניין הכולל ללא ניכוי שטחי עזר או שטח הבניין הקודם. עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת התובעת בעניין אגרת הבנייה וקבע כי יש לחשב אגרה זו על בסיס התעריפים המדורגים הנקובים בתקנה הרלוונטית, בהתאם לשטחה של כל דירה. לבסוף, בנוגע לחישוב ההצמדה, קבע בית המשפט כי העירייה יכולה להתחשב בעליית המדד בתקופת הקפאת המחירים, לאחר הסרת ההקפאה. העירייה חויבה להגיש חישוב מפורט של הסכומים המגיעים לתובע ולשלם ריבית על תשלומי היתר ממועד התשלום ועד להחזר בפועל. העירייה נדרשה לשאת גם בהוצאות המשפט של התובע.