ע"א 10691/06

תקציר

במוקד פסק הדין הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את טענת המערערת לניכוי ריבית והפרשי הצמדה בסך 1,116,000 ₪ כהוצאה מוכרת לצורכי מס. נטל כספי זה נבע מהסדר פשרה בנוגע לשומת מס בגין ניכויים שהוחלו בשנים 1995-1999, אשר סווגו כשכר מנהלים ולא כהלוואות כפי שנרשמו במקור. בית המשפט השופט א' ארבל הגיע למסקנה כי יש להכיר בהוצאות אלו לצרכי מס בהתבסס על שיקולים מרובים, לרבות מניעת כפל מס ועקרון גביית המס האמיתית. השופטת ארבל טענה כי הפרשי האינטרסים וההצמדה קשורים ישירות לייצור הכנסות וצריכים לשקף את המצב הכלכלי האמיתי כדי למנוע עיוות מס. למרות שיקולי תקנת הציבור, העשויים למנוע ניכויים כדי להרתיע מפני אי-ציות לתקנות המס, הוחלט כי הוצאות אלה הן אזרחיות ולא עונשיות, ולכן אינן מצדיקות החרגה. כמו כן, הדגיש בית המשפט את הצורך בסימטריה בין הוצאותיו והכנסותיו של הנישום. עמדה זו נתמכה על ידי השופטת פרוקצ'יה, שהדגישה את חשיבות גביית המס הריאלית ואת ההפרדה בין עקרונות אכיפת המס לעקרונות גביית המס. השופט מלצר הדגיש כי לאור תקדימי העבר והיעדר איסור חקיקתי מפורש, ראוי שהמקרה יתיר את הניכוי כדי למנוע עיוות מס. עם זאת, הוא ציין כי התאמות עתידיות צריכות להיות מונחות באופן אידיאלי על ידי תהליך החקיקה. בסופו של דבר התקבל הערעור, תוך הכרה בהפרשי הריבית וההצמדה כהוצאות מוכרות לניכוי, בכפוף למגבלות המקבילות לפטורים לפי סעיף 9(24) לפקודה.