בג"צ 2330/95

תקציר

העותר, שעבד מטעם המדינה במשך 13 שנים, ביקש לקבל קצבת פרישה לאחר שפוטר מעבודתו. הוא עבד תחת חוזה מיוחד במשך ארבע שנים ועל פי כתב מינוי במשך תשע שנים. החוק מעניק קצבת פרישה לעובד מדינה מפוטר עם עשר שנות שירות לפחות. העותר ביקש לספור את תקופת העסקתו הקבלנית המיוחדת בסמוך לתקופת שירותו. בקשה זו נדחתה על ידי נציב שירות המדינה והממונה על הגמלאות, שכן העותר לא הגיש בקשה לצירוף תקופות בתוך 12 החודשים הנדרשים מיום קבלת כתב המינוי. זאת ועוד, העותר לא עמד בתנאים לצירוף התקופות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), שכן הזכויות בקרן הפנסיה הפרטית שלו בתקופת החוזה המיוחד לא הועברו לאוצר המדינה. גם בית הדין לעבודה דחה את טענותיו. בית המשפט העליון קבע כי בקשת העותר לכלול את תקופת העסקתו הקבלנית המיוחדת בחישוב תקופת שירותו אינה תקפה, שכן רק תקופת העסקתו על פי כתב מינוי נכללת ברף קצבת פרישה. בית המשפט מצא כי מדיניות נציב שירות המדינה שלא לאשר בקשות מאוחרות לתוספת תקופות במקרים של פיטורים הייתה סבירה וכי בקשת העותר לא עמדה בדרישות להגשה מאוחרת. בנוסף, העותר לא העביר את זכויותיו הפנסיוניות הפרטיות למדינה, דבר המהווה תנאי לצירוף תקופות על פי החוק. למרות שבית הדין גינה את חוסר תום הלב מצד הנהלת מקום העבודה של העותר, הוא קבע כי הדבר אינו מזכה אותו בקצבת פרישה. בסופו של דבר נדחתה העתירה, ופסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה התקבל. השופט זמיר הסכים והדגיש כי לא היה מקום להתערב בהחלטת בית הדין לעבודה, שכן לא נפלו בה טעויות משפטיות מהותיות.