ע"פ 1520/97

תקציר

במקרה זה הורשע המערער ברצח בכך שנתן שש מכות בראשו של הקורבן באמצעות פטיש. הוא טען להגנה עצמית, וטען כי הותקף ראשון. המערער ערער גם על קבילות הודאותיו, וקבע כי הן הושגו בכפייה ללא משפט קטין ראוי לקביעת קבילותן. בית המשפט העליון קבע כי על מנת שהודאה תהיה קבילה, עליה להיות ברורה כרצונית וניתנת מרצון חופשי. יתר על כן, אם נאשם מתנגד לאמירה שנאמרה מחוץ לכותלי בית המשפט, יש לערוך משפט זוטר כדי להעריך את קבילותה. בית המשפט ציין כי לא נערך משפט מינורי ובחן האם הדבר משפיע על הגנתו של המערער. נמצא כי המערער נחקר ברציפות והודאותיו נגבו על ידי מודיע משטרתי, דבר שבית המשפט סבר כי אינו ראוי רק אם מדובר בכפייה, שלא הוכחה. בית המשפט דחה את טענת ההגנה העצמית של המערער, בקובעו כי תגובתו חרגה מהסביר, שכן הוא המשיך להכות את הקורבן לאחר שטען כי התגבר על האיום הראשוני. בית המשפט ציין סתירות בדיווחיו של המערער ואישר את יסודות המחשבה המוקדמת בשל המכות הנוספות שניתנו לאחר המכה הראשונה. בהתחשב בכל הטענות, לרבות תחולתו האפשרית של סעיף 300א(ב) על עונש קל יותר, קבע בית המשפט כי נסיבות אלה אינן חלות, ובכך חיזק את עונש מאסר העולם. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את ההרשעה המקורית ברצח.