ת"א 2421/03

תקציר

מקרה זה מנתח את מעמדו המשפטי של מחזיק צ'ק ביחס לשטר חליפין שנוי במחלוקת. הנתבע טוען כי השיק מומש באמצעות סדרת תשלומים ואישור חתום על ידי התובע, אשר חולק על כך, וטוען כי האישור זויף ולא התקבלו תשלומים על השיק השנוי במחלוקת. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **מחזיק במועד נ' המחזיק:** בית המשפט מבחין בין "מחזיק" לבין "מחזיק בזמן" (מחזיק במועד) על פי פקודת שטרי החליפין. מחזיק הוא כל אדם המחזיק בשטר הניתן לתשלום למסב או מאושר בריק. עם זאת, מחזיק ראוי חייב לרכוש את השטר בתום לב ותמורת ערך, וללא הודעה על פגם כלשהו בקניין של האדם שממנו הוא שואב את זכותו. * **אי התאמה בשם המוטב:** חידוש משפטי מרכזי נובע מהפער בין הנפרע על השיק ("אורי יואלי") לבין הנותן הנטען ("אורי יואלי בע"מ"). בית המשפט מצטט את *E.A. 293/64 Hart v. הולנדר* וע"א 218/97 פרץ נטוורס סנטר בע"מ נ' בנק צפון אמריקה בע"מ* לקבוע כי אי התאמה כזו מבטלת את מראהו של השיק ומונעת מהמחזיק להיחשב כ"מחזיק כדין". המשמעות היא שהנתבע יכול להעלות הגנות נגד המחזיק שהיו זמינות כנגד המוטב המקורי. * **נטל השכנוע בתביעות הצעת חוק:** בית המשפט מבהיר את נטל השכנוע בתביעות המבוססות על שטרי חליפין. בעיקר, זה נשען על החייב (הנתבע) להוכיח את הגנתו (למשל, תשלום). עם זאת, הנטל המשני של הצגת ראיות כדי להפריך את טענתו לכאורה של החייב יכול לעבור לנושה (התובע) אם החייב מספק ראיות משכנעות. בית המשפט מפנה לעיקרון זה *ע"א 1277/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יעל פלג*. * **משקל ראייתי של מסמכים לא מוסברים ועדים שלא זומנו:** בית המשפט מדגיש את החשיבות הקריטית של ראיות תומכות. הסתמכותו של הנתבע על תדפיס חשבונאי ללא עד מקצועי שיסביר אותו נחשב כלא מספיק כדי לעמוד בנטל השכנוע. בדומה, אי זימון עד מכריע (הפקיד שרשם לכאורה את מסמך נ/2) יצר חזקה כי עדותו לא תתמוך בטענת הנאשם, בהתאם לעיקרון שהותוו ב"י' קדמי"*. * **אימות חתימות:** במקרים של חתימות שנויות במחלוקת, בית המשפט מציין כי אמנם ניתן להעסיק גרפולוג, אך זה לא חובה. ניתן להשתמש גם בהשוואה של החתימה השנויה במחלוקת עם חתימות אותנטיות ידועות. בית המשפט, שערך השוואה ויזואלית לא מקצועית, מצא הבדלים משמעותיים התומכים בטענת התובעת לזיוף, וציטט את ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ*. * **חוסר עקביות בעדויות העד:** עדותו המשתנה של מנהל הנתבע לגבי מי הודיע לו על אובדן השיק (מאדם ספציפי ל"אחד האחראים" אלמוני) החלישה את אמינותו ואת טענתו של הנאשם בכללותו. **תוצאה:** למרות שקבע כי התובע היה "מחזיק" אך לא "מחזיק ראוי", בית המשפט דחה בסופו של דבר את התנגדות הנתבע. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהנאשם לא עמד בנטל השכנוע להוכיח את הגנותיו. בית המשפט מצא את גרסת התובע אמינה יותר וראיות הנתבע אינן מספיקות כדי לבסס תשלום או ביטול תקף של השיק.