ת"צ 66474-06-21

תקציר

השאלה המרכזית סביב מקרה זה סובבת סביב פרשנותו של סעיף 2(ג) לכללי הוועדה והתעריף המלא. לטענת המבקשים, הכלל מחייב את הבנקים להציע לכל הלקוחות, לרבות עסקים גדולים, עמלה מוזלת בגין עסקאות המתבצעות בערוצים ישירים. עם זאת, המשיבים טוענים כי הוראה זו חלה רק על לקוחות פרטיים ובעלי עסקים קטנים. לאחר בחינה מעמיקה מגיע בית המשפט למסקנה כי פרשנותם של המשיבים מתיישבת יותר עם כוונתו ויישומו של הכלל. סעיף 9יא לחוק הבנקאות מסמיך את הנגיד, לאחר התייעצות עם ועדה מייעצת, לקבוע על מי חל התעריף המלא, תוך ציון מפורש של יחידים ותאגידים המסווגים כעסקים קטנים על פי הכנסותיהם. הנגיד, הפועל במסגרת סעיף זה, פרסם את כללי הנציבות, המגדירים את הפרמטרים של התעריף המלא. קריטית לקביעה זו היא ההבנה כי התעריף המלא, מעצם עיצובו, אינו מקיף את כל הלקוחות אלא מותאם במיוחד ליחידים ולתאגידים מסוימים. מסקנה זו נתמכת על ידי גורמים נוספים. סעיף 2(ב) לכללי הוועדה מרמז כי התעריף המלא מוגבל ליחידים ולעסקים קטנים, שכן הוא קובע כי העמלות הנגבות בגין שירותים הכלולים בתעריף לא יעלו על אלה הנגבות מתאגידים שאינם עסקים קטנים. יתר על כן, הוראות רגולטוריות של בנק ישראל, לרבות חוזר ח-2224-06, מציינות במפורש כי התעריף המלא חל אך ורק על יחידים ועסקים קטנים. בנק ישראל דבק עמדה זו באופן עקבי בהליכים משפטיים שונים, והבהיר עוד כי סעיף 2(ג) לכללי הנציבות, העומד במוקד בקשה זו, מוגבל ליחידים ולעסקים קטנים. סקירת התעריף המלא כשלעצמה תומכת בפרשנות זו, שכן היא מבחינה בין לקוחות פרטיים לבין לקוחות שהם עסקים קטנים, ללא כל התייחסות לעסקים גדולים. לאור ממצאים אלה, בית המשפט קובע כי פרשנותו של המבקש לוקה בחסר, שכן הכללים חלים באופן חד משמעי רק על לקוחות פרטיים ועסקים קטנים. משכך, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית, והמבקש נדרש לשאת בהוצאות הנתבעים, בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. החלטה זו ניתנת בהיעדרם של הצדדים ומייצגת גישה שקולה וזהירה לאישור הליכי תובענות ייצוגיות, תוך הקפדה על כך שרק תביעות ראויות לשבח יורשו להתקדם.