ע"ע 300333/97

תקציר

בית הדין הארצי לעבודה דן בערעור בעניין יחסי עובד מעביד ותנאי תשלום שכר לפי חוקי העבודה בישראל, ובפרט חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. עניינה של המשיבה שעבדה אצל המערערים הן במשק הבית והן בעסק הדפוס מבלי לקבל שכר כספי סדיר, אלא לקבל פיצוי באמצעות צרכי מחיה כגון מזון, לינה וביגוד. בית הדין אישר את קיומם של יחסי עובד-מעביד, ודחה את טענות המערערים לאי חוקיות בחוזה העבודה, בעיקר משום שהפרו חובות חוקיות בכך שלא השיגו את האישורים הדרושים לעבודתה ומגוריה של המשיבה בישראל. בית המשפט קבע כי למרות הסכם התשלום הבלתי שגרתי – שכר בעין – זכאית המשיבה לשכר לפי חוק שכר מינימום. בית הדין הדגיש את עקרון הגבלת תלותו של העובד במעביד על ידי הבטחת תשלום חלק מהשכר במזומן, המשקף מדיניות רחבה יותר של כבוד האדם וחופש הבחירה. פסק הדין הבהיר כי לפחות 90% משכר המינימום של המשיב היה צריך להיות משולם במזומן, ו-10% הנותרים עשויים להיות מוסדרים באמצעות הוראות בעין כמו דיור. ההחלטה שקלה גורמים כגון תנאי השוק השוררים והפנתה לחוקים ולתקנות הרלוונטיים בנוגע לעובדים זרים. דעת מיעוט צידדה בהכרה רבה יותר בהפרשה של המערערים להוצאות מחיה, והציעה כי יש להתאים יותר את השכר שנפסק להוצאות המחיה המתועדות, והציעה במקום זאת תשלום במזומן בשיעור של 50%. בסופו של דבר, בית המשפט הורה למערערים לשלם 90% מהפיצוי שנקבע במזומן, ודחה את הערעור למעט התאמה ספציפית זו, ובכך אימץ הן את הצורך בפרקטיקות פיצוי עבודה הוגנות והן את ההגנות החוקיות מפני ניצול.