ת"פ 417/97

תקציר

הנאשמים בתיק זה הואשמו בעריכת הסדרים כובלים, בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים. ההגנה העלתה טיעון מקדמי ל"הגנה מן הצדק", טענה לאפליה בהליך המשפטי, וביקשה לבטל את כתב האישום בעילות אלה. ההגנה זיהתה ארבע קטגוריות של אפליה: אפליה נגד חברות בנות שלא הועמדו לדין, אפליה נגד חברות בודדות אחרות, אפליה נגד מנהלים שלא הועמדו לדין ואפליה נגד הנתבעים בגין אי שיתוף פעולה עם הקרטל. בית המשפט הכיר בכך שטענת ההגנה מפני צדק היא טענה מקדמית תקפה, אך יש לקבלה במקרים נדירים ביותר בלבד. התנהגותה של התביעה חייבת להיות כה בלתי נסבלת ומזעזעת את מצפונו, עד שבית המשפט אינו יכול לסבול אותה. יתר על כן, בית המשפט הבהיר כי רשלנות בהעמדה לדין בעבירות אינה מהווה תחושת עוול, במיוחד לאור העובדה שהנאשמים מבקשים צדק רק לעצמם, ולא צדק שווה לכולם. עוד הדגיש בית המשפט כי לתביעה שיקול דעת להחליט את מי להעמיד לדין, כל עוד אין מעורב בכך מניע פסול. מאחר שלא יוחס מניע כזה לתביעה, ובהתחשב בהשלכות הרחבות יותר של קבלת הגנה כזו, דחה בית המשפט את טענת ההגנה מן הצדק, למעט ביחס לטענה כי הנאשמים היו קורבנות הקרטל. לגבי טענה ספציפית זו, בית המשפט ציין כי ההגנה יכולה להציג ראיות נוספות במהלך המשפט. פסק הדין ניתן ב-7 באפריל 1998 ונוסח בכתב ניתן ב-19 באפריל 1998.