עע"מ 3782/12

תקציר

במקרה זה, בחן בית המשפט האם למפקדי מחוזות במשטרת ישראל יש סמכות להורות לספקי גישה לאינטרנט לחסום גישה לאתרי הימורים מקוונים מסוימים, בהתבסס על סעיף 229(א)(1) לחוק העונשין, שעניינו סגירת אתרי הימורים. הסוגיות העיקריות נסובו סביב הפרשנות האם אתר אינטרנט יכול להיחשב "מקום" במונחים משפטיים, האם חסימת גישה שווה ל"סגירה", והאם ניתן להשתמש בספקיות אינטרנט ככלי אכיפה ללא סמכות חוקית מפורשת. בית המשפט הכיר בהשפעות החברתיות השליליות של הימורים בלתי חוקיים, אך היה חצוי באשר לפרשנות החוק. השופט סולברג סבר כי המשטרה פעלה במסגרת סמכותה בכך שפירשה את המרחבים הווירטואליים כ"מקומות" והתייחסה להגבלת הגישה כאל סוג של "סגר". הוא הדגיש כי בעולם קיימים אמצעים כאלה והביע עניין בהגנה על חופש הביטוי, אך חש כי הפגיעה היא שולית בהקשר זה. עם זאת, השופטים פוגלמן וגרוניס חלקו על כך, והדגישו את הצורך בסמכות חקיקתית מפורשת שתחייב צדדים שלישיים לבצע פעולות כאלה, והצביעו על חריגה אפשרית וחשש לפגיעה בחירויות ללא תימוכין משפטיים ברורים. בפסק דין הרוב נקבע אפוא כי החקיקה הקיימת אינה מעניקה למפקדי המחוזות סמכות להורות לספקים לחסום אתרים, והדגישה את הצורך בהבהרה חקיקתית. בעקבות זאת נדחתה העתירה לקיום צווי החסימה של המשטרה, כאשר בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים ופסק הוצאות לאיגוד האינטרנט הישראלי.