תב"כ 4/25

תקציר

## ניתוח משפטי: "שפה עיצובית" כנכס בלתי מוחשי וחוק דרכי תעמולה **הקדמה** עתירה זו מעלה סוגיה משפטית עקרונית ומורכבת: האם "שפה עיצובית" של קמפיין פרסומי, ובפרט קמפיינים של משרד התחבורה, יכולה להיחשב כ"נכס בלתי מוחשי" כמשמעותו בחוק דרכי תעמולה, כך שהשימוש בה לצרכי תעמולת בחירות יהיה אסור. בית המשפט העליון, כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, דחה את העתירה, אך ניתוח פסק הדין חושף עקרונות משפטיים חשובים ודיון מעניין בפסיקות קודמות. **השאלה העקרונית: "שפה עיצובית" כנכס בלתי מוחשי** העותר טען כי "השפה העיצובית" של קמפיינים של משרד התחבורה, המושקעים בה תקציבים משמעותיים, מזוהה עם המשרד. לטענתו, שימוש באלמנטים דומים בתעמולת בחירות של מפלגות עלול להטעות את הציבור, ליצור זהות בין משרד התחבורה למפלגות, ולנכס להן את הישגי המשרד. מנגד, עמדת היועצת המשפטית לממשלה הדגישה את הקשיים בקביעה עקרונית זו. בניגוד ללוגו או סלוגן, המוגדרים וניתנים לזיהוי חד-משמעי, "שפה עיצובית" היא מונח עמום יותר, הכולל מגוון רחב של אלמנטים כמו גווני צבעים, גופנים, גדלים וצורות. השאלה האם שימוש בפונט מסוים או בצבע מסוים מהווה הטעיה, תוך פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי, נותרה פתוחה. בית המשפט עצמו הותיר שאלות אלו "בצריך עיון". **ההלכה הפסוקה והשלכותיה** בית המשפט הכיר באפשרות ששר יעשה שימוש במאפיינים קיימים של קמפיינים ציבוריים של משרדו, ואף יעתיקם לתעמולת בחירות, בכוונה ליצור זיהוי בין הישגי המשרד לבין דמותו האישית ו"Brand Recognition" עבור המועמד או המפלגה. **זוהי הכרה בפוטנציאל ליצירת "דגל פוליטי" שאינו מייצג את המדינה אלא גורם פוליטי ספציפי.** עם זאת, לצורך הדיון בעתירה הספציפית, בית המשפט *הניח*, לצורך הדיון בלבד, כי השפה העיצובית של משרד התחבורה מהווה "נכס בלתי מוחשי" האסור לשימוש. **זוהי הנחה מרחיקת לכת, שמטרתה לבחון את טענות העותר גם אם התקיימו לכאורה התנאים הנדרשים.** **היסוד העובדתי והראיות** אף שהונחה כוונה תיאורטית מצד שר להשתמש במאפיינים ציבוריים לצורך תעמולה, **לא הוכחה ולא הונחה תשתית עובדתית מספקת במקרה זה**, כדי לקבוע כי נעשה שימוש ב"נכס" זה, ובוודאי שלא שימוש מכוון לזיהוי המועמד עם הישגי המשרד. * **הכוונה:** העותר לא הראה כי הייתה כוונה מצד המשיבות ליצור קמפיין משרד התחבורה במטרה להשתמש בו לתעמולת בחירות. מהתגובות עולה כי עיצוב הקמפיין נעשה על ידי לפ"מ משיקולים מקצועיים. * **הוכחת זהות ו-Brand Recognition:** לא הוצגו ראיות, כגון חוות דעת מומחה, שיש בהן לבסס זהות כה גבוהה בין הקמפיין הממשלתי לתעמולת הבחירות, באופן שיטעה את הציבור לחשוב שהמשיבות ומשרד התחבורה חד הן. * **השוואה לפסיקה קודמת:** בית המשפט השווה את המצב לעתירה קודמת (תב"כ 2/21 כהן נ' שרת התחבורה), שם הוגשה חוות דעת מומחה על כך שקולה של השרה בפרסומים ממשלתיים מעניק לה יתרון פוליטי. בענייננו, ראיות כאלה לא הוגשו. **ניתוח האלמנטים העיצוביים: צבעים ופונטים** בהתאם לעמדת היועמ"שית, הפרסומים של משרד התחבורה אינם אחידים בגופנים, בגדלי הטקסט או בצבעים. הדמיון העיקרי שהעותר הצביע עליו הוא שימוש בגוונים של הצבע סגול-כחול. * **שימוש נרחב בצבעים:** בית המשפט הדגיש כי צבעים אלו היו בשימוש בקמפיינים של משרד התחבורה ובמשרד הבריאות עוד לפני פרסומי העתירה. * **עיתוי השימוש:** נטען כי המשיבות החלו להשתמש בצבעים אלו מיד עם היבחרה של המשיבה 2 ליו"ר מפלגתה, עוד לפני הבחירות לכנסת, ולפני שידעה כי תמונה לשרת התחבורה. * **מגוון נושאים:** המשיבות משתמשות בגווני צבעים אלו במגוון נושאים החורגים מתחום פעילותה של המשיבה 2 במשרד התחבורה. **ההשלכה המשפטית: חופש הביטוי מול מניעת הטעיה** לאור הנסיבות, בית המשפט קבע כי השימוש בשילוב הצבעים סגול-כחול **אינו יוצר זהות כה גבוהה** בין הפרסום הממשלתי לתעמולת הבחירות, באופן שיש בו לחתור תחת תכליות חוק דרכי תעמולה ולהצדיק את איסור השימוש. **חידוש משפטי ופסיקה אנלוגית** בית המשפט הפנה לפסק דין קודם משלו (בש"א (מחוזי חיפה) 9497/05 בשארה נ' פורום התנועות הלאומיות החוץ פרלמנטריות), שעסק בשאלה האם ניתן לרכוש "מונופול" על שימוש בצבע מסוים. בפסק דין זה, שניתן בהקשר של התנתקות מרצועת עזה והשימוש בצבע הכתום, נקבע כי צבעים פוליטיים שונים משמשים גופים פוליטיים וציבוריים שונים, ואין למנוע מפרסום או מקמפיין להשתמש בהם לצד אחרים. בית המשפט יישם עיקרון זה גם לענייננו, וקבע כי **"דומה שהדברים שכתבתי שם יפים גם כאשר צבע המריבה הוא הצבע הסגול-כחול. ואכן, גם בנסיבות העתירה שבפניי לא מצאתי לנכון לייחד את הצבע הסגול-כחול לגוף אחד ויחיד. לעת עתה, אין למנוע מפרסום או מקמפיין פלוני מלהסתופף תחת צבעים אלה לצד פרסומים אחרים, וכל מקרה ייבחן לגופו."** **מסקנה** העתירה נדחתה, שכן לא הוכח כי נעשה שימוש אסור ב"נכס בלתי מוחשי" מסוג "שפה עיצובית" באופן המפר את חוק דרכי תעמולה. בית המשפט אימץ גישה זהירה, המכירה בפוטנציאל לניצול לרעה של קמפיינים ציבוריים, אך מחייבת הוכחת תשתית עובדתית מוצקה, ובפרט כוונה להטעות, על מנת להטיל איסור. ההתייחסות לשאלת "המונופול" על צבעים, והשוואתה לפסיקה קודמת, מדגישה את העיקרון שצבעים, כאלמנטים עיצוביים, אינם ניתנים ל"הפקעה" לשימוש בלעדי של גוף פוליטי אחד, אלא אם כן הוכח באופן ברור ומובהק שהשימוש בהם יוצר הטעיה משמעותית.