דנ"מ 1199/13

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בעתירה שעניינה פרשנות המונח "נטישה" בהקשר של דיור ציבורי. השופט סולברג והשופט פוגלמן קבעו כי יציאה פיזית מדירה למשך למעלה מחצי שנה מהווה נטישה, ודחו את ערעור העותרים. השופטת ברק-ארז פירשה את המונח "נטישה" באופן שונה, וסברה כי משמעותו צריכה להיות עזיבה מוחלטת ללא כל כוונה לחזור, ולכן חלקה על הפיטורים. עם זאת, בחינה מדוקדקת של פסק הדין מעלה כי שופטי הרוב ביססו את פסיקתם על הנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה, ולא על המחלוקת המשפטית בנוגע למונח "נטישה". הם הגיעו למסקנה כי העותרים נטשו את דירתם בשנת 2007, תקופה שהייתה שנויה במחלוקת עובדתית ולא רק סוגיה משפטית. מאחר שדעת הרוב התבססה על קביעות עובדתיות, ומאחר שלא הייתה פרשנות רוב למונח הנדון, נדחתה הבקשה לדיון נוסף. זאת, משום שתוצאת ההליך לא תושפע מהכרעה בסכסוך המשפטי. בנוסף, טענות העותרים בדבר טיב הראיות שהוצגו נמצאו קשורות להערכת ראיות ולקביעת עובדות, ולפיכך אינן עילה מתאימה לדיון נוסף. למרות שבית המשפט הכיר באופיו האוהד של עניינם של העותרים, פסק הדין נדחה, בהתחשב בהשלכות הרחבות יותר על הדיור הציבורי.