ת"א 22497-02-18

תקציר

קשיש בשנות התשעים לחייו, התובע, תבע את מפעילי בית הכנסת לאחר שהחליק ונפל על שביל הגישה הרטוב המוביל מבית הכנסת ונפצע בכתפו. הנפילה התרחשה לאחר שירד גשם, והתובעת טענה כי האריחים הסוללים את שביל הגישה אינם עומדים בתקני הבטיחות הנדרשים, וגם אין לשביל מעקות. הנתבע טען כי בית הכנסת נבנה לפני עשרות שנים, בטרם יושמו תקנים אלה, ולכן לא ניתן לצפות מהם לעמוד בהם. עוד נטען, כי נעליו של התובע ומצבו הרפואי הקיים הם הגורם לנפילה. בית המשפט פסק לטובת התובעת, בקובעו כי לנתבע, כבעל הנכס, חלה חובת זהירות כלפי המבקרים בבית הכנסת, אותה הפרו. אמות המידה עליהן הצביע התובע אכן שיקפו את חובת הזהירות הנדרשת, והנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור זאת. כמו כן, נמצא כי אשמתו התורמת של התובע היא 10%, שכן היה עליו לנקוט משנה זהירות בהליכה בשביל הגשום. בית המשפט בחן גם את מצבו הרפואי של התובע ומצא כי נכותו הרפואית עומדת על 20%, דבר המשקף גם את נכותו התפקודית. בקשת התובע להחזר הוצאותיו הרפואיות התקבלה בחלקה; בית המשפט פסק לו 45,000 ש"ח עבור ארבעת חודשי האשפוז הראשונים לאחר התאונה, 20,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות אחרות בעבר ו-5,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות עתידיות. כמו כן נפסקו לתובע 65,225 ש"ח בגין סיוע בעבר ובעתיד מצדדים שלישיים, וכן 80,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני. בניכוי אשמתו התורמת של התובע, סך הפיצויים שנפסקו עמד על 193,703 ש"ח, כולל ריבית ועמלות.