ע"פ 26768-05-17

תקציר

הערעור מבקש לבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי שזיכה את המשיב מביצוע מעשים מגונים בקטין. המערערת, המדינה, טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל מספיק לראיות. לגופו של עניין, טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי למצוא את גרסת המתלונן לאירועים אמינה ואת גרסת המשיב כבלתי אמינה. יתר על כן, נטען כי היה על הערכאה הנמוכה יותר לשקול את סירובו של המשיב להעיד כראיה לאשמה. שלושת השופטים הדנים בערעור חולקים על טענות המערער ומתווים מדוע יש לעמוד על כנו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופטת נאות פרי פותחת ומציינת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי התבסס על בחינה מעמיקה של חומר הראיות, לרבות צילומים ויזואליים ועדויות עדים. בעוד השופט מסכים עם חלק גדול מנימוקיו של בית המשפט המחוזי, יש להם השקפה שונה במקצת בכמה היבטים. השופטת נאות פרי מדגישה כי מדובר במקרה בו מתקיימות שתי גרסאות לאירועים – זו של המתלונן וזו של המשיב – ולא המתלונן ולא המשיב העידו בבית המשפט. משכך, סבור השופט כי לערכאת הערעור יתרון זהה לזה של בית משפט קמא בבחינת גרסאות אלה. עיקר המחלוקת נוגעת לאופי המגע הפיזי בין המשיב למתלונן. המתלוננת טוענת כי המשיב תפס אותה פעמיים וניסה למשוך אותה לעברו. המשיב, לעומת זאת, טוען כי רק דחף את המתלוננת לכיוון המעלית כדי לסייע לה למצוא את אביה. השופטת נאות פרי מציינת כי גרסתה של המתלוננת לאירועים אינה קוהרנטית לחלוטין, מה שיוצר ספק לגבי האופן המדויק שבו התרחש האירוע. הדבר נכון במיוחד כאשר בוחנים אותה לצד גרסת המשיב, אותה מתאר השופט כאפשרית, גם אם אינה סבירה. השופטת נאות פרי מתייחסת גם ליסוד הנפשי הנדרש לעבירת המעשה המגונה, וקובעת כי גם אם הוכח המגע הפיזי שתיארה המתלוננת, מטרת המגע לא הוכחה מעבר לספק סביר כבעלת אופי מיני. השופטת מציינת כי נכותו של המשיב ונסיבותיו הכלליות של המקרה מותירות מקום לספק באשר לכוונתו. משכך, מגיע השופט למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שראיות המערער אינן עומדות ברף ההרשעה הפלילית. בהתייחסה למשמעות סירובו של המשיב להעיד, השופטת נאות פרי מסכימה עם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לראות בכך ראיה לאשמה, נוכח מוגבלותו השכלית של המשיב והגרסה הקוהרנטית שהציג בחקירתו במשטרה. השופטת דנה גם בעדי המערערת, במחדלי החקירה ובאפשרות שעדותה של המתלוננת זוהמה באמצעות תרגיל תרגול שהיא והוריה ביצעו. בסופו של דבר, השופטת נאות פרי אינה מוצאת עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי וממליצה לדחות את הערעור. סגן הנשיא השופט רון שפירא מצטרף לחוות דעתה של השופטת נאות פרי, ומוסיף כי גם אם יינתן המשקל המרבי לעדות המתלוננת, אין בה כדי לבסס את העבירה המיוחסת למשיב. לדברי השופט רון שפירא, הראיות שהוצגו אינן מוכיחות שהמשיב פעל ממניע מיני. לפיכך, מסכם השופט, סירובו של המשיב להעיד אינו יכול למלא פער ראייתי זה. גם השופטת בטינה טאובר מצטרפת להמלצה לדחות את הערעור, ומסכימה עם חוות דעתה המפורטת של השופטת נאות פרי. השופטת בטינה טאובר מדגישה כי המחלוקת העיקרית נוגעת לטיבו של המגע הפיזי והאם הוא מקיים את יסודות העבירות הנטענות. השופט מציין כי בית המשפט המחוזי ניתח ביסודיות את הראיות והעדויות ולא הצליח להסיק מעבר לספק סביר כי המשיב ביצע את העבירות. השופטת בטינה טאובר מסכימה כי הדבר יוצר ספק סביר המחייב את זיכויו של המשיב, במיוחד בהתחשב במוגבלותו של המשיב.