ע"פ 39054-10-13

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הנורמטיבית להתחמקות מתשלום מס הכנסה כמפורט בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה, הקובע את יסודות העבירה. יסודות אלה צריכים להיות מוכחים לצד היסוד הנפשי, הדורש מודעות לחבות מס וכוונה מיוחדת להתחמק מתשלום. על בית המשפט להסיק כוונה פלילית מראיות נסיבתיות, ומרגע שנקבע עילה לכאורה, עובר הנטל אל הנאשם לספק הסבר סביר. פסק הדין מתייחס גם לחזקת הציפייה, המניחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ומציין כי ערכאת ערעור ככלל אינה מתערבת בממצאים העובדתיים של בית המשפט הפרוצדורלי. עם זאת, במקרה זה מצאה ערכאת הערעור סתירות וטעויות בממצאי בית משפט קמא, ובחרה להתערב. לגופו של עניין, בחר ערכאת הערעור להרשיע את המשיבים בהעלמת מס בכוונה פלילית בגין אי דיווח על קבלות לשנים 1998 ו-1999, וכן בגין הסתרת כספים בחשבונות נסתרים, בניגוד לממצאי בית משפט קמא. בית המשפט התייחס גם לעדותו של העד גיפול, וקבע כי המשיבים לא שיתפו עמו פעולה וכי ממצאיו התבססו על מידע חלקי. בנוסף, התערבה ערכאת הערעור בממצאי בית משפט קמא בעניין 25 המחברות האבודות, המשכורות בחשבונות הנסתרים והחזרת כספים מחשבונות נסתרים לחשבונות עסקיים, והרשיעה את המשיבים בעבירות בכוונה להתחמק ממס. בית המשפט הורה גם על ביטול ממצאים מסוימים הנוגעים להשמטת הכנסות ולתיקון פסק הדין, ובסופו של דבר הגדיל את סכום ההסתרה בכוונה להתחמק ממס ל-3,325,894 שקל. לבסוף התקבל הערעור על חומרת העונש, והתיק הוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן גזר דין חוזר.