דנ"א 3082/00

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך רכושי בין העותר לבין המשיב, שהם אחים היורשים את עזבונות דודיהם המנוחים. הדודים, משה וחסיה דוברין, היו בעלי רכוש משותף, עם שמה של חסיה על שטר המכר. עם מותו של משה, צוואתו – שנכתבה הדדית עם חסיה – הורתה כי שליש מזכויות הקניין יעברו לעותרת ושני השלישים הנותרים למשיבה ולבעלה לאחר ששני הדודים ילכו לעולמם. חסיה נפטרה מאוחר יותר, ובצוואתה הורישה את מרבית רכושה, לרבות הרכוש שבמחלוקת, לעותרת. המשיבה התנגדה ותבעה הצהרה כי עזבונו של משה הוא בעל מחצית הזכויות בנכס, דבר שיזכה את המשיבה ובעלה בשליש מכלל הרכוש כפי שנקבע בצוואתו של משה. העותרים טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, אך בית המשפט המחוזי פסק נגדם. בהמשך קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של המשיב בקובעו כי הנכס היה בבעלות משותפת של שני הדודים המנוחים וכי תביעת המשיב אינה כבולה בהתיישנות שכן החלה במועד פטירתה של חסיה. העותר ביקש לקיים דיון נוסף, אך נדחה, שכן בית המשפט לא מצא עילה לדיון נוסף בסוגיות שהועלו. פסק הדין אישר את החלטת בית המשפט העליון, דחה את העתירה ואישר את זכותו של המשיב להכרזה על מחצית הבעלות של משה, מתוך הבנה כי תביעת המשיב נופלת בגדר זכותם של היורשים להגיש בקשה להכרה בזכויותיהם בירושה, גם ללא אישורו המפורש של המנוח במהלך חייו.