ע"א 457/81

תקציר

התיק נסוב סביב חלקת קרקע שנויה במחלוקת והסכם בעל פה שלא בוצע בכתב. המערערת, שהתכוונה לבנות בית על המגרש, שילמה למשיבים – מנהלי חברה – סך של 50,000 ₪ עבור החלקה האמורה, אך ההסכם לא עמד בדרישת הכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. משכך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לרשום את החלקה על שמו, אך הורה על השבת הסכום ששולם, בצירוף ריבית. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההסכם אינו עומד בדרישות החוק, אך עדיין חויבו המשיבים להשיב את הסכום של 50,000 ₪ כעניין של השבה. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה אופן קביעת הסכום שיוחזר. בית המשפט קבע כי יש להעריך את הסכום לפי שווי החלקה ולא לפי שוויה הנקוב, כדי להבטיח השבה ריאלית. שווי החלקה צריך להיקבע על סמך ראיות, ומועד השומה צריך להיות מועד פסק הדין, שהוא בפועל מועד שמיעת הראיות. גישה זו מתאימה בהתחשב בתנודות בערך העלילה לאורך זמן. בהיעדר טענות מבוססות או ראיות חדשות בדבר שינויים בשווי הנכס מאז שמיעת הראיות, קבע בית המשפט כי השווי המוערך על ידי השמאי, צמוד לריבית ממועד השמאות ועד התשלום בפועל, מייצג כראוי את ההשבה הריאלית המגיעה למערערת. בנוסף, חויבו המשיבים לשלם למערערת הוצאות בסך 2,000 ₪ צמודות ובריבית מיום מתן פסק הדין.