המ"ש 2656-04-26

תקציר

**ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה בתיק המ"ש 2656-04-26** **מבוא** החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה בתיק המ"ש 2656-04-26 (להלן: "ההחלטה") עוסקת בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הבקשה הוגשה על ידי הנהג, זיאד זובידאת (להלן: "המבקש"), בגין עבירת אור אדום מיום 21.11.2022. המועד האחרון להגשת בקשה להישפט היה 20.3.2023, והבקשה הנוכחית הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, ב-14.4.2026. **טענות הצדדים** * **המבקש:** טען כי לא קיבל את הודעת תשלום הקנס בדואר, מכחיש את ביצוע העבירה, ומסר כי עובד שלו הוא שנהג ברכב. הוסיף כי הבקשה הוגשה רק לאחר פניית מרכז לגביית קנסות. * **המשיבה (מדינת ישראל ומשטרת ישראל):** עתרה לדחיית הבקשה, בטענה כי אישור המסירה שנשלח לכתובתו הרשומה של המבקש הראה מסירה ב-22.12.2022. כמו כן, פניית המבקש בנושא דיווח על נהג אחר הוגשה במרכז פניות נהגים ארצי רק ב-28.7.2024, כשנתיים לאחר ביצוע העבירה. **ניתוח משפטי** 1. **המסגרת הנורמטיבית להארכת מועד להישפט:** סעיף 230 לחסד"פ קובע את התנאים להארכת מועד להגשת בקשה להישפט: * **נימוק מוצדק:** יש להציג נימוק מוצדק שבגינו נמנע המבקש להגיש את הבקשה במועד. * **הגשה מיד לאחר הסרת המניעה:** הבקשה להארכת מועד צריכה להיות מוגשת מיד לאחר שהוסרה המניעה. * **מניעת עיוות דין:** אי היעתרות לבקשה עלולה לגרום למבקש עיוות דין. בית המשפט מפנה לפסיקה רלוונטית, כגון רע"פ 5801/22 אברהם ללוש נ' מדינת ישראל, המדגישה את הצורך בנימוק מוצדק והגשת הבקשה סמוך להסרת המניעה. 2. **חזקת המסירה:** ההחלטה מתייחסת לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, הקובעת חזקת מסירה. על פי חזקה זו, די להוכיח שההודעה נשלחה בדואר רשום לכתובתו של הנמען, ואין צורך במסירה אישית. אף אם אין חתימת הנמען, מתקיימת החזקה, והנטל עובר לנמען להוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (עפ"ת (מחוזי חיפה) 71209-12-19 ח'אלד נ' מדינת ישראל). במקרה זה, המשיבה הציגה אישור מסירה המעיד על מסירת ההודעה לנמען הרשום. 3. **טענת כפירה מול הארכת מועד:** בית המשפט מדגיש כי טענת כפירה בעצמה אינה מהווה עילה להארכת מועד. יש להוכיח גם את הנימוק המצדק לאיחור בהגשת הבקשה (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל). 4. **הארכת מועד לאחר תשלום:** הפסיקה מציבה רף גבוה לאפשרות של הארכת מועד לאחר תשלום הקנס. הדבר אפשרי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון מקרים בהם הנאשם לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומו של האישום (כפי שצוין ברע"פ 2096/07 צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל ומקרים נוספים אליהם הפנה בית המשפט). 5. **התנהלות המבקש לאחר התשלום:** גם אם נקבל את טענת המבקש כי לא קיבל את הדו"ח המקורי, הרי שמרגע התשלום, הוא נחשב כמודע לדו"ח. מכאן ואילך, היה עליו לפעול ב"שקידה ראויה" וב"זמן סביר" להגשת הבקשה. אי פעולה זו לאחר התשלום, כפי שנדון בעפ"ת 3239-09-20 חילמי סעד, מהווה עילה לדחיית הבקשה. 6. **חשד לתכלית הבקשה:** הגשת הבקשה למעלה משנה לאחר התשלום, ורק לאחר שהמבקש נדרש לבצע אמצעי תיקון (כגון פסילה מנהלית), מעלה חשד כי הבקשה נועדה אך ורק לשחרורו מעול אמצעי התיקון, ולא לבירור אמיתי של אשמתו. בית המשפט מצטט את דברי השופט בולוס בעפ"ת 51587-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל, המדגישים כי בקשות מסוג זה, המוגשות לאחר קבלת הודעה מאת משרד הרישוי בדבר הפעלת אמצעי תיקון, נגועות בחשד כי תכליתן האמיתית שונה מהמוצהרת. בית המשפט אף מפנה לפסק דין בעניין רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, בו נקבע כי פנייה לבית המשפט לאחר "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו של הנאשם, אינה מצדיקה הליך נוסף. **חידושים והדגשים משפטיים בהחלטה:** * **הדגשת העומס הראייתי על המבקש:** ההחלטה מדגישה כי הנטל להוכיח נימוק מוצדק להארכת מועד, במיוחד לאחר שהתגבשה חזקת מסירה, הוא על המבקש. * **הבחנה בין טענת כפירה להצדקת איחור:** ההחלטה מבהירה כי אין לבלבל בין טענת כפירה בעובדות לבין הצורך להצדיק את האיחור הניכר בהגשת בקשה להישפט. * **החמרה עם איחור משמעותי לאחר תשלום:** ההחלטה מחזקת את הקו המנחה בפסיקה כי לאחר תשלום קנס, ציפייה להארכת מועד להישפט מצריכה נסיבות חריגות ביותר, והיא אינה נועדה למקרים בהם הנאשם פעל בשיהוי רב. * **חשיבות התנהלות "בשקידה ראויה":** ההחלטה מעלה על נס את חובתו של הנאשם לפעול בזמן סביר להגשת בקשה להישפט, במיוחד לאחר שהתברר לו על קיום הדו"ח (גם אם באמצעות התשלום). * **חשש לשימוש לרעה בהליך:** ההחלטה מציגה דעה מבוססת בפסיקה כי הגשת בקשה להארכת מועד להישפט, במיוחד לאחר שהופעלו אמצעי תיקון, עלולה להצביע על תכלית זדונית, דהיינו, ניסיון להימנע מסנקציות נלוות. **סוף דבר** בית המשפט דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט, משום שהמבקש לא עמד בתנאים המפורטים בסעיף 230 לחסד"פ. האיחור הניכר בהגשת הבקשה, העדר נימוק מוצדק וממשי לאיחור, והחשש כי הבקשה הוגשה רק בעקבות הליכי גבייה ואמצעי תיקון, הובילו לדחיית הבקשה. **השלכות ומשמעות ההחלטה:** ההחלטה משקפת את הגישה המחמירה של בתי המשפט לתעבורה בנוגע לבקשות להארכת מועד להישפט, במיוחד כאשר מדובר באיחור משמעותי לאחר מועדי הגשה קבועים, ובהעדר צידוקים חריגים ומוצדקים. ההחלטה מדגישה את חשיבות הציות למועדי ההגשה הקבועים בחוק ואת הצורך בפעולה מיידית של הנאשם עם היוודע לו על קיומו של דו"ח תנועה או הליך משפטי נגדו. היא גם משקפת את החשד הקיים אצל בתי המשפט כלפי בקשות שמוגשות בשלב מאוחר, כאשר נראה כי מטרתן העיקרית היא הימנעות מסנקציות נלוות, ולא בירור אשמה לגופו של עניין.