ה"פ 1008/08

תקציר

המבקשים לוו כספים משני מלווים ולא הצליחו להחזיר את שתי ההלוואות. המשיבים, שהם המלווים השניים, סייעו להסדיר את חובם של המבקשים למלווה הראשון, בנק לאומי, תוך הבטחה כי המבקשים יפרעו את המשיבים במשכנתא מדרגה שנייה על מגוריהם. המבקשים לא עמדו בלוח הזמנים לפירעון והמשיבים פתחו בהליכי הוצאה לפועל בשנת 2000. לאחר מכן עתרו המבקשים להכריז על הסכם ההלוואה עם המשיבים כבטל ומבוטל. טרם פסק הדין הגיע בא כוח המבקשים להסכם פשרה עם בא כוח המשיבים, אשר הסדיר את תשלום יתרת החוב וניתן לו תוקף של פסק דין בשנת 2003.  כעת עותרים המבקשים לבטל את הסכם הפשרה, בטענה כי הוא לא נחתם על ידי בא כוחם של המשיבים, ולו בא כוחם היה יודע זאת, הוא לא היה מסכים להסדר הפשרה. עם זאת, בית המשפט מוצא כי הסכם הפשרה אכן נחתם על ידי בא כוח המשיבים וטיעוני המבקשים מבוססים על חשדות והשערות. עוד טוענים המבקשים כי שטר המשכנתא לא הוסבר ואומת כראוי, אך בית המשפט דוחה טענה זו משום שהמבקשים היו מודעים למהות העסקה וניתנה להם הזדמנות מספקת להעלות טענות אלה קודם לכן. זאת ועוד, טענות המבקשים בדבר עושק, כפייה, לחץ ומרמה אינן נתמכות בראיות ונדחות. בית המשפט דוחה גם את טענותיהם האחרות של המבקשים, לרבות אלה הנוגעות לחוסר הפעילות הנטען של המשיבים, מסמכי תיק הוצאה לפועל לא חתומים והפרות של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. טענת המבקשים לביטול הסכם הפשרה נדחית, והם נדרשים לשלם למשיבים הוצאות משפט.