דנג"צ 5026/16

תקציר

במקרה זה, דן בית המשפט בפרשנותו של סעיף 3(א) לחוק איסור הטעיית כשרות, האוסר על הצגת מתחם מזון ככשר ללא תעודת כשרות. הסוגיה המרכזית הייתה האיזון בין תכלית החוק למנוע הטעיית צרכנים בעניין הכשרות לבין כוונת המחוקק להעניק סמכות מונופול לרבנות הראשית. בית המשפט בחן הן את כוונת המחוקק הסובייקטיבי והן את התכליות המשפטיות האובייקטיביות, ובסופו של דבר החליט למצוא איזון. נפסק, ברוב קולות, כי בית אוכל ללא תעודת כשרות אינו יכול לטעון שמזונו כשר או להשתמש במונחים כמו "על פי כללי ההלכה". עם זאת, הוא יכול להציג בכנות פרטים על עמידתו בסטנדרטים ובשיטות מסוימות, כל עוד הוא מציין במפורש את היעדר תעודת הכשרות. החלטה זו משקפת עמדה בנושא הגנת הצרכן וחופש הדת, תוך מתן מענה למי שמעוניין לשמור על חוקי הכשרות הדתיים תוך הקפדה על שקיפות. למרות חילוקי דעות מסוימים לגבי נחיצותו והשלכותיו של "השער השלישי" המאפשר ייצוג הוגן, פסק הדין הכללי התמקד במטרה חילונית למנוע הטעיית כשרות מבלי להטיל חובות דתיות.