סע"ש 39279-03-19

תקציר

פסק הדין דן במרכיבים השונים של תביעת התובע כנגד הנתבע בגין שכר שלא שולם לו והטבות במהלך עבודתו. התובע, עובד בענף הבניין, טען כי עבד אצל הנתבעת מאפריל 2016 ועד פברואר 2019. הנתבעת טענה כי התובעת עבדה אצל קבלן משנה והועסקה על ידה במקביל בינואר 2017. פסק הדין מתייחס תחילה להודעה על תנאי העבודה ומוצא כי הנתבעת לא מסרה לתובע את ההודעה הנדרשת, ומעבירה את נטל ההוכחה לנתבעת. לאחר מכן היא דנה בתחולתם של צווי הארכה בענף הבנייה על עסקיה של הנתבעת ומגיעה למסקנה כי הם אכן חלים, וקובעת את עיסוקה העיקרי של הנתבעת כיזמות בנייה ולא כפיקוח בלבד. בית הדין מקבל את טענת התובע כי העסקתו החלה באפריל 2016, שכן גרסת הנתבע לאירועים לא הייתה עקבית. כמו כן, היא פוסקת לטובת תביעת התובעת לפיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר, אך דוחה את התביעה בגין אי קבלת שכר עבור ארבעה ימי עבודה בחודש פברואר 2019, ומוצאת את גרסת התובעת אמינה יותר. פסק הדין קובע את היקף עבודתה של התובעת, לרבות שעות העבודה וההפסקות, ומחשב את שכרה היומי של התובעת על בסיס שכר התעריף החל בענף הבנייה, שכן אף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח את שיעורו הנטען. בית הדין דוחה את תביעת התובע לפיצויי פיטורים מאחר שלא הוכיח את נסיבות פיטוריו. עם זאת, היא מקבלת את תביעותיו להפרשות לפנסיה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והוצאות נסיעה. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 55,443 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית החל מחודש מרץ 2019. בנוסף, נפסק לתובע הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,500 ₪. בפסק הדין צוין כי בעוד שתביעת התובעת התקבלה באופן חלקי, מרבית האלמנטים הצליחו, ולא נמצא בסיס לפיצויה של הלנה. לשני הצדדים יש זכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי בתוך 30 יום.