ת"א 30918-12-17

תקציר

התובעת, חברה המספקת ומתקינה מערכות מיזוג אוויר, תבעה את הנתבעים, עורך דין במקצועו ואת החברה אותה הוא מייצג, לקבלת פיצויים בעקבות ביטול הזמנה לאספקה והתקנה של מערכות מיזוג אוויר בפרויקט בנייה על ידי הנתבעים. כתבי ההזמנה החתומים כללו סעיף הקובע דמי ביטול של 50% מסכום ההזמנה. הנתבעים טענו כי כתבי ההזמנה אינם הסכם מחייב, כי הם נחתמו מתוך הבנה כי יבוא הסכם מפורט, וכי קבלת מימון הפרויקט היא תנאי מתלה שלא התממש. לחילופין, טענו הנתבעים כי דמי הביטול הם תנאי מפלה בחוזה אחיד ויש להפחיתם או לבטלם. בית המשפט קבע כי כתבי ההזמנה מהווים הסכם מחייב, וכי תנאי המימון התייחס רק למועד ביצוע העבודה ולא לתוקפו של החוזה עצמו. עוד קבע בית המשפט כי סעיף דמי הביטול אינו מהווה תנאי מפלה, שכן ההתקשרות הייתה מסחרית ולא צרכנית, וחרגה מתחום דיני הגנת הצרכן הרלוונטיים. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי דרישת התובעת לדמי הביטול נעדרה תום לב משום שהתובעת לא ביצעה פעולות כלשהן למילוי ההוראות או לקידום ביצוען, ואף לא הראתה נכונות לעשות כן. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הפיצוי המוסכם היה בלתי סביר ונעדר יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה. לכן, גם אם התובעת הייתה זכאית לדמי ביטול (מה שלא היה), בית המשפט היה מפחית אותם למקסימום של 10% מסכום ההזמנה. התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעים, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, בשיעור מופחת בשל התמשכות ההליכים. כל צד היה אמור לשאת בהוצאות הנוספות שלו.