סע"ש 8517-02-14

תקציר

התובעת, עובדת במקצועה, תבעה את הנתבעת, סופר ברקת, בגין אי תשלום זכויות בעבודה לרבות פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר, הפרשי שעות נוספות, תשלומי נסיעות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים והפרשות לקרן פנסיה. התובע עבד בחברת סופר ברקת במשך 34 חודשים, במהלכם לטענתו קיבל הוראות עבודה ממנהליה ולבש את מדיה. הנתבע טען כי התובע הועסק על ידי צד שלישי, אמור פלוס, וכי סופר ברקת לא הייתה מעסיקתו. לחילופין, גם אם ימצא בית הדין כי סופר ברקת היה מעסיקו בחלק מתקופת עבודתו, אמור פלוס היה מעסיקו ביתרת התקופה. בית הדין בחן את סוגיית זיהוי המעביד וקבע כי התובע הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי סופר ברקת הייתה מעסיקתו, לבדו או במשותף עם אמור פלוס. בית המשפט ביסס קביעה זו על מספר גורמים. ראשית, גרסתה של התובעת כי קיבלה הוראות עבודה ממנהלי סופר ברקת וסופקו לה מדי החברה הייתה אמינה ועקבית. שנית, גרסת הנאשמים לאירועים הכילה סתירות, והם נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים להעיד, דבר שפעל לרעתם. שלישית, ההסכם בין סופר ברקת לאמור פלוס לא היה אותנטי, ולא הוכח כי סופר ברקת הבטיחה לתובע לקבל את זכויותיו על פי דיני העבודה. עוד קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החוק להגברת אכיפת דיני העבודה, המצדיקים הטלת אחריות על סופר ברקת לתשלום זכויותיו של התובע, גם בגין התקופה בה עבד באמצעות אמור פלוס. זאת ועוד, מאחר שסופר ברקת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת פגיעה בזכויותיהם של עובדי קבלן המועסקים על ידה, לרבות התובע, היא הייתה אחראית לתשלום זכויותיו לאורך כל העסקתו אצלם. בית המשפט קיבל את גרסת התובע לגבי שכרו השעתי, וקבע כי שולם לו שכר של 24.20 ₪ לשעה. בית המשפט קיבל גם את גרסתו לנסיבות שהובילו לסיום העסקתו וקבע כי פוטר ללא שימוע כדין וללא הודעה מוקדמת. לפיכך, התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות, קבע בית המשפט כי הנתבעת לא הציגה כל רישום של שעות העבודה של התובעת או חישוב נגדי כלשהו. משכך, קיבל בית המשפט את חישוב השעות הנוספות שערך התובע עבור החודשים שצירף דוחות נוכחות, וקבע כי על סופר ברקת לשלם 24,655 ₪ עבור חודשים אלה. לגבי החודשים הנותרים ערך בית המשפט חישוב משלו ומצא את הנתבע חייב בסך הכל 2,9782 ₪. לתובעת נפסקו 6,550 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, 4,844 ₪ עבור דמי הבראה ו-3,608 ₪ עבור דמי חגים, מאחר שהנתבעת לא הציגה כל הוכחה לתשלום בגין זכאויות אלה. בית המשפט גם הורה לנתבעת לשלם 7,374 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, 2,500 ₪ בגין אי המצאת תלושי שכר, ודחה את התביעה לדמי נסיעה מאחר שהתובעת הודתה בקבלת תשלומי נסיעות. בסך הכל חויבה סופר ברקת לשלם לתובע 57,770 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כנדרש בחוק. הנתבע חויב גם בהוצאות המשפט של התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪.