ע"א 4145/91

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תביעה שהוגשה נגד בנק לאומי לישראל על ידי לקוח המכונה המערער, שהתגורר במדינה ערבית הנחשבת "מדינת אויב". המערערת לא יכלה לנהל עסקים בישראל בגלוי, מה שהוביל למערכת יחסים לא רשמית ונטולת מסמכים עם הבנק, כאשר העסקאות בוצעו באמצעות תיק מיוחד שניהל מנהל הסניף, מר אפרימה (Efrima). עסקאותיו של המערער כללו חוזי פורוורד בזהב ובכסף, כאשר הבנק שימש כסוכנו. ארבע מתוך חמש עסקאות אלה שבוצעו בין ספטמבר 1979 למרץ 1980 היו רווחיות, ואילו החמישית, שבוצעה בינואר 1980, גרמה להפסד משמעותי של כ-780 אלף דולר. המערער טען כי הבנק פעל ללא אישורו, ברשלנות ואף במרמה במכירת העסקה הרביעית וברכישת החמישית, וכן בהעברת תשלומי ביטחונות נוספים במהלך העסקה החמישית. בית משפט קמא דחה את התביעה, והוביל את המערער לערער. עם זאת, בית המשפט לערעורים אישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי הבנק פעל על פי הנחיית המערער, במפורש או באישור מראש, וכי עדותו של המערער אינה אמינה. השופטים ציינו כי הימנעותו של הבנק מלהביא עדים ומסמכים מסוימים פעלה נגדו, אך הדבר גבר על ראיות אחרות ועל הנסיבות המיוחדות של המקרה. כן נלקחו בחשבון התנהלותה של המערערת בהמשך השימוש בשירותי הבנק לאחר ההפסד, כמו גם היעדר תיעוד בשל אופיים הבלתי פורמלי של מערכת היחסים. הבנק הגיש גם ערעור נגדי להחלטה בעניין שכר טרחה והוצאות משפט לטובתו, אך גם זו נדחתה, כאשר בית המשפט מצא כי הבנק התרשל בשמירת מסמכים ועדויות עובדיו סותרות. כל שופט הסכים עם פסק הדין, מה שהוביל לדחיית הערעור והערעור שכנגד. ההחלטה התקבלה על סמך ניתוח מפורט של חומר הראיות, כאשר בית המשפט לא ראה עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.