ע"א 239/61

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא סכסוך על פינוי שוכר עסק. השוכר, שלמה סירי, שלח לבעלי הנכס הצהרה על כוונתו לפנות את המקום והציע שוכר חדש שישלם דמי מפתח של 1200 לי. הבעלים השיבו כי בכוונתם לעקל את חוזה השכירות והסכימו לתת לסירי שני שלישים מדמי המפתח, וביקשו ממנו לפנות את המקום במועד המוצע. סירי לא הצליחה לפנות את המקום והבעלים פנו לבית המשפט בבקשה להוציא צו פינוי. בית משפט השלום פסק לטובת הבעלים אך העניק לסירי סעד מן היושר. הבעלים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שהפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר בטענה כי סירי ניסה להטעות את הבעלים על ידי הצהרה כוזבת, ולכן הוא לא הגיע לבית המשפט בידיים נקיות. סירי ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון בנימוק שלערכאה נמוכה יותר אין סמכות שיפוט בשל טעות פרוצדורלית של הבעלים, וכן ביקשה סעד מן היושר. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של סירי, בקובעו כי הטעות הפרוצדורלית לא פגעה בסמכותו של בית המשפט, וכי לערכאה נמוכה יותר יש סמכות להוציא את צו הפינוי. עוד צוין בפסק הדין כי ערכאת ערעור יכולה להעלות שאלות משפטיות שלא הועלו על ידי בעלי הדין, אך במקרה זה, הטעות הפרוצדורלית לא הצדיקה היפוך כיוון שניתן היה לוותר עליה ולא נטענה על ידי סירי בערכאות הנמוכות יותר. בשאלת הסעד ההוגן קבע בית המשפט כי יש לפרש את הוראות חוק הגנת הדייר וחוק דמי מפתח יחדיו, וכי במקרה זה סירי לא הגיעה לבית המשפט בידיים נקיות. יתר על כן, הנסיבות הספציפיות של המקרה לא הצדיקו מתן סעד לסירי. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את ערעורה של סירי ואישר את צו הפינוי.