ת"צ 52438-10-18

תקציר

במקרה זה ביקשה עיריית חיפה לדחות תביעה ייצוגית הקשורה לעבודות הנגשה בתיאטרון העירוני, בטענה כי האחריות מוטלת על תאגיד התיאטרון ולא על העירייה, וכי למבקש אין עילת תביעה אישית. הנוף המשפטי השתנה כאשר תיקון מס' 19 לחוק השוויון האריך רטרואקטיבית מועדים להנגשת מבני ציבור קיימים, והחליף מועדים קודמים שנקבעו בתקנות. העירייה טענה כי תיקון זה חל על כל המבנים שטרם הונגשו, כל עוד התקיימו תנאים ספציפיים, וטענה לעמידה בו באמצעות הכנת תוכנית נגישות. למרות התנגדות המבקש, שטען כי התיקון אינו שולל את זכויותיהם או את זכויות הקבוצה, וטען כי העירייה לא עמדה במועדי הפרסום שנקבעו, פסק בית המשפט לטובת העירייה. בית המשפט מצא כי התיקון האריך את מועדי התיקון ובכך ביטל את נימוקי המבקש בהתבסס על חוקי נגישות קודמים. בעוד שחששותיו הרחבים יותר של המבקש בדבר זכויות מוקנות וחקיקה רטרואקטיבית הוכרו, הם נחשבו בסופו של דבר כבלתי רלוונטיים בשל עמידה בתנאים פרוצדורליים ובמסגרות חקיקה חדשות. משכך, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחתה, כאשר בית המשפט ציין פוטנציאל לעילות תביעה נפרדות ואינדיבידואליות שלא נדונו בהליך זה. התיק הסתיים ללא פסיקת הוצאות, מתוך הכרה בכך שהתוצאה הושפעה במידה רבה משינויים בחוק.