בג"צ 1892/14

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לסוגיית הצפיפות בבתי הכלא בישראל ולתנאי המחיה הבלתי הולמים הניתנים לאסירים, ומדגיש כי בעוד שהמאסר מגביל את חירותו, אסור לו לפגוע בכבוד האדם ובבריאותו הבסיסיים של האסיר. ההחלטה מדגישה כי האסירים שומרים על כל זכויות האדם, למעט אלה המוגבלות על ידי אופי המאסר עצמו. פסק הדין נשען בהרחבה הן על החוק הישראלי והן על המורשת היהודית, וקובע כי קיימת חובה יסודית להבטיח תנאים אנושיים התומכים בכבודם של אסירים. בית המשפט מותח ביקורת על תקני הלינה הנוכחיים, לעתים קרובות פחות מ-3 מ"ר לאסיר, ומציין כי תנאים אלה נופלים הן מהתקנות המקומיות והן מהסטנדרטים הבינלאומיים, כגון כללי מנדלה, הקובעים שטח מינימלי לאסיר. פסק הדין קורא לרפורמה דחופה בתנאים אלה, ומורה למדינה להבטיח שלכל אסיר יהיו לפחות 3 מ"ר בתוך תשעה חודשים ו-4.5 מ"ר בתוך 18 חודשים, כולל מתקנים משותפים כמו שירותים ומקלחות. בנוסף, בית המשפט שוקל רפורמות עונשיות רחבות יותר, לרבות הפחתת שיעורי הכליאה על ידי העדפת חלופות לעונשי משמורת, העולות בקנה אחד עם המלצות בינלאומיות המצביעות על מתאם בין שיעורי כליאה נמוכים יותר לבין ירידה ברצידיביזם. ההחלטה מדגישה בסופו של דבר את הצורך של המדינה לתת עדיפות לזכויות האדם ולכבוד האדם בפרקטיקות העונשין שלה, ולאשרר מחדש את חובותיה של המדינה על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והמשפט הבינלאומי.