בג"צ 1031/93

תקציר

פסק הדין בפרשת מרשם האוכלוסין כולל ניתוח מורכב של הוראות הדין השונות הנוגעות לגיור בישראל ולזכאות לזכויות כגון אזרחות ורישום כעברי על פי הדין הישראלי. העותר, שעבר גיור לא אורתודוקסי בישראל, לא נרשם כיהודי והזכויות הנלוות אליו מכוח חוק השבות. התיק נסוב סביב השאלה האם פקודת הציבור הדתי (גיור) צריכה לחול על גיורים הנערכים בישראל, ולחייב אותם להיות מוכרים על ידי רשות דתית מרכזית כמו הרבנות הראשית. היבט משמעותי של הדיון מתמקד בפרשנות של "גיור" לפי חוק השבות, והאם יש להגדירו אך ורק במונחים דתיים או להתאים לגיור לא אורתודוקסי. דעת הרוב, בראשות הנשיא שמגר, קבעה כי הפקודה אינה מגבילה את תוקפם של גיורים לצורך חוק השבות ומרשם האוכלוסין. בהדגישו את אי התערבותם של חופש הדת והמדינה בענייני דת אישיים, הגיע בית הדין למסקנה כי אין להגביל את הגיור לאלה שאושרו על ידי הרבנות הראשית, מתוך הכרה בהבנה רחבה יותר של הגיור העולה בקנה אחד עם הדין האזרחי. עם זאת, הדעה החולקת טענה לצורך ברשות מרכזית שתשמור על אחידות וסדר ציבורי, במיוחד בטיפול בהשלכות הציבוריות המשמעותיות של הגיור, לרבות זכויות הגירה אוטומטיות. בסופו של דבר, ההחלטה מדגישה את המתח בין הדין הדתי, מדיניות המדינה וזכויות הפרט בהקשר של דיני הזהות וההגירה בישראל.