ר"ע 30/82

תקציר

חברה ישראלית וחברה אמריקאית חתמו על הסכם שהופך את האחרונה למפיצה הבלעדית של מוצריה של הראשונה בארצות הברית. החוזה כלל סעיף הקובע כי כל סכסוך יפורש על פי החוק הישראלי ויידון בבתי המשפט בישראל. כשהחברה הישראלית ביטלה את ההסכם, החברה האמריקאית הכחישה את ההפרה ועתרה לדיון בתיק במקום אחר, בנימוק של אי נוחות. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, מה שהוביל את החברה האמריקאית לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי יש לכבד סעיפי סמכות חוזית אלא בקיומן של נסיבות חריגות. בית המשפט לא מצא נסיבות כאלה, בציינו את סבירות הסעיף ואת הימנעותו של העותר מלהביא ראיות קונקרטיות לאי נוחות. בנוסף, בית המשפט קבע כי עמידה על זכויות חוזיות אינה מעידה אוטומטית על חוסר תום לב, וסעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים אינם פוטרים צדדים מהתחייבויות סבירות. בהיעדר נימוקים משכנעים לגבור על סעיף השיפוט, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ובכך חיזק את תניית סמכות השיפוט של החוזה.