ת"א 262/94

תקציר

פסק הדין נסוב סביב קבילותן של ראיות חוות דעת מומחה בתביעה כספית בדבר בעלות על קרקע ופרשנותו של סעיף 5 לפקודת המדידות, 1929, הקובע כי מפות, תרשימים או תכניות קרקע חייבים להיות ערוכים וחתומים על ידי מודד מורשה כדי שיהיו קבילים כראיה. בית המשפט קבע כי כוונת ההוראה היא להגן על האינטרסים של הציבור ולהבטיח את חירותו של הפרט לעסוק כמודד, תוך איזון בין זכויות הפרט לבין הצרכים החברתיים. בית המשפט קבע כי יש להתיר עדות מומחה אם העד הוא בעל ידע וניסיון רלוונטיים, אותם ניתן לרכוש באמצעות עבודה מעשית ולימוד עצמי, ולא רק באמצעות השכלה אקדמית. השופט הדגיש כי אל לבתי המשפט להטיל מגבלות נוקשות על כשירותם של מומחים וכי יש לבחון את עדותם על פי הרלוונטיות והמשקל הפוטנציאלי. במקרה זה, המומחה, אף שלא היה מודד מורשה, היה בעל מומחיות וניסיון מספיקים כדי לתת חוות דעת בעניין, ולכן ראיותיו היו קבילות. השופט התייחס גם לחובתם של בעלי דין לממש את זכויותיהם החוקיות בסבירות ובתום לב, וציין כי הדרישות המועלות חייבות להתחשב בזכויותיו של הצד שכנגד. לבסוף, בית המשפט הגיע למסקנה כי במקרה זה, חוות הדעת של התובע ועבודת המיפוי הנלווית אליה היוו ראיות עזר קבילות, מה גם שהנתבעים יכלו לחקור את המומחה חקירה נגדית.