בג"צ 5129/92

תקציר

העותר, ליאור קרמן, הינו אוטיסט בוגר שהוכר כנכה בשיעור של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המכון"). עד הגיעו לגיל 20 התגורר ליאור אצל הוריו שטיפלו בו, ובמהלך היום למד בבית ספר מיוחד. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר, חיפשו הוריו של ליאור פתרון קבע למגורי בנם, שכן השארתו בבית לא הייתה אפשרית בשל דרישות מצבו. ליאור עבר להתגורר בכפר עופרים, כפר שהוקם כדי לספק מסגרת קבועה לאוטיסטים, שם הוא מקבל טיפול אישי והשגחה. המוסד הפסיק לשלם לליאור קצבה מיוחדת עבור שירותים מיוחדים שקיבל כל עוד התגורר עם הוריו, בהתאם לתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), השוללת קצבה מנכים המוחזקים במוסדות. ליאור ערער לבית הדין האזורי לעבודה, שפסק לטובתו. המכון ערער לבית הדין הארצי לעבודה, שהפך את ההחלטה. לאחר מכן עתר ליאור לבג"ץ. הסוגיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו: (1) האם תקנה 6 הותקנה בסמכות ו-(2) פרשנותה. באשר לסוגיה הראשונה, קבע בית המשפט כי סמכותו של השר להתקין תקנות בדבר שירותים מיוחדים היא רחבה וכוללת את הסמכות לשלול את הקצבה בתנאים מסוימים. אשר לסבירות התקנה, בית המשפט מצא אותה סבירה שכן היא מעוגנת במציאות לפיה נכים המאושפזים במוסדות זוכים למימון משמעותי מהמדינה, ולכן תקנה 6 נועדה למנוע כפל מימון. בעניין השני קבע בית המשפט כי כפר עופרים הוא "מוסד" כמשמעותו בתקנה, וליאור שהה בו כנכה המוחזק במוסד. יתר על כן, בית המשפט פירש את התקנה כך שנכה המוחזק במוסד המקבל שירותי רפואה, סיעוד או שיקום על חשבון המוסד, אינו זכאי לקצבה מיוחדת. בית המשפט קבע כי כפר עופרים סיפק לליאור שירותי סיעוד, ואולי גם שירותים רפואיים, וכי שירותים אלה מומנו על ידי המדינה והכפר. לפיכך, תקנה 6 חלה על ליאור, והעתירה נדחתה.