ת"א 53108-08-21

תקציר

ההסכם בין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח נועד להסדיר את דרישות ההחזר ביעילות, תוך הימנעות מהליכים משפטיים ממושכים. המל"ל זכאי להחזר מהמבטחים בגין תשלום תגמולים לנפגעי תאונות דרכים, ובלבד שהמבטח אחראי לפצות את הנפגע. ההסכם משנת 1979 קובע כי המבטח יחזיר למל"ל 80% מהתביעה אם הנפגע לא נהג. חוק זה תוקן בשנת 2015 וקבע כי דרישות ההחזר של המל"ל ישולמו במלואן בהתאם לדרישה הראשונה, למעט חריגים מוגבלים: טעויות מתמטיות, היעדר כיסוי ביטוחי או תאונה שהתרחשה במסגרת העסקה. על המבטח לשלם למל"ל בהקדם, כתנאי יסודי להסכם, ושני הצדדים מודעים לכך שלשון החוזה מייצגת את כוונותיהם. במקרה זה, ערערה המבטחת על דרישת ההחזר של המל"ל, בטענה לטעויות פקידות. עם זאת, המל"ל גילה ותיקן את הטעות לפני שדרש פיצוי מלא, ופעל באופן יזום ובתום לב. טענת המבטחת כי היה על המל"ל להודיע להם על הטעות אינה מבוססת, שכן הטעות התגלתה ככל הנראה לאחר הכרעת הערעור והסכום ששולם לנפגע. טענות אחרות בנוגע לרצון, השתק וחביון נדחו גם הן בשל היעדר ראיות או רלוונטיות. מאחר שהמבטחת לא הוכיחה אף אחד מהחריגים האמורים בתוספת משנת 2015, ובהתחשב בדגש ששם ההסכם על תשלום מיידי וודאות משפטית, פסק השופט לטובת המל"ל והורה למבטחת להחזיר את הסכום המבוקש בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות בתוך 30 יום.