ד"מ 28781-04-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין עובד, התובע, לבין מעסיקו לשעבר, הנתבע, בנוגע לזכויות המגיעות לעובד בעקבות סיום העסקתו. התובעים טענו כי פוטרו עקב מחלה ותבעו מהנתבעת תשלומים שונים, לרבות שכר חודשי, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי חגים וימי בחירות והפרשות לקרן השתלמות. מנגד, הנתבעת טענה כי התובעת נטשה את מקום עבודתה ואינה זכאית למרבית התשלומים הנתבעים. השופטים קבעו כי צו ההרחבה בענף הניקיון חל על העסקתה של התובעת אצל הנתבעת. כמו כן קבעו את תקופת העסקתו של התובע, וקבעו כי הם עבדו מיום 24.7.18 ועד ליום 4.8.19. באשר לנסיבות סיום ההעסקה, דחה בית הדין את טענת התובעים כי פוטרו עקב מחלה, שכן לא הביאו ראיות מספיקות. עוד קבעו השופטים כי הנתבע לא הוכיח את טענתו לנטישת מקום העבודה. משכך, הנתבעת לא הייתה זכאית לקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 2,624 ₪ עבור פדיון חופשה שנתית ו-4,403 ₪ עבור הפרשות לקרן השתלמות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק מיום 1.9.19 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, הנתבע חויב לשאת בהוצאות התובעת, בסך 2,500 ₪, בתוך 30 יום. השופטים המורכבים מאמירה שניצר וקארין ליבר לוין, שייצגו את העובדים, ונתן אברהם, המייצג את המעסיקים, הגיעו למסקנה כי תביעת התובעת התקבלה באופן חלקי, והנתבעת אחראית לתשלומים האמורים.