פר"ק 10472-04-16

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לחוזה שכירות מסחרי ולמעמדו של השוכר, הטוען לדיירות מוגנת. השאלה המרכזית הייתה האם החברה היא אכן דייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר, המקנה לשוכרים זכויות מסוימות, לרבות זכות להחזיק בנכס ומגבלות על העלאת שכר הדירה. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים ופסק לטובת השוכר, והגיע למסקנה כי החברה אכן הקימה דיירות מוגנת. קביעה זו התבססה על מספר גורמים: האכלוס הארוך של החברה בנכס, שהתפרש על פני שלושה עשורים, במהלכו שילמה דמי שכירות קבועים ללא מחאה מצד המשכיר. בנוסף, בית המשפט ציין כי הנכס עבר שיפוצים, דבר העשוי להעיד על תשלום דמי מפתח, ואין כל ראיה לכך שדייר כלשהו החזיק בנכס לפני שנת 1968. השאלה השנייה התייחסה לשיעור דמי השכירות הראוי החל על הנכס. המשכיר טען כי גם אם החברה נהנתה מדיירות מוגנת, אין להכפיף את דמי השכירות לתקרה המקסימלית הקבועה בחוק הגנת הדייר, ובמקום זאת יש לקבוע תעריף שוק. עם זאת, בית המשפט הסתמך על סעיף 53 לחוק הגנת הדייר, הקובע כי אם קיים הסכם בין המשכיר לשוכר בדבר דמי שכירות, הוא יהיה מחייב, ובית המשפט אינו מוסמך לשנותו. מאחר והיו ראיות להסכם שכירות קבוע, שנמשך למעלה מ-30 שנה, בית המשפט ראה בכך הסכם פרטי בין הצדדים והחיל את סעיף 53, וקבע כי דמי השכירות הקיימים בסך 670 דולר, בתוספת מע"מ, הם השיעור הראוי. כמו כן, בית המשפט דחה את בקשת המשכיר להעריך מחדש את דמי השכירות בהתבסס על סעיף 57 לחוק הגנת הדייר, המאפשר הערכה מחדש של דמי השכירות בנסיבות מסוימות. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמבקש לא הוכיח שינוי נסיבות שיצדיק העלאת דמי השכירות והוסיף וציין כי הבקשה, שהוגשה כאשר החברה הייתה בהליכי פירוק, נעדרה תום לב. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי החברה הינה דיירת מוגנת ותמשיך לשלם את סכום דמי השכירות הנוכחיים. לבסוף חויב בעל הבית לכסות את הוצאות המנהל המיוחד והעמותה, שכל אחד מהם קיבל 3,000 שקל.